אחד הקאמבקים הגדולים בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות הוא חזרתה של הפועל פתח תקווה לליגת העל. בניגוד לפעם הקודמת, שבה הקבוצה ירדה חזרה לליגה השנייה בתוך עונה אחת, הפעם התחושה היא אחרת – שהמועדון נבנה נכון, ויוכל להישאר בליגה הבכירה.
רבים מהאוהדים הוותיקים נזכרים בימים הגדולים של המועדון ומחפשים את הסמל של הדור הנוכחי. בעבר, הסמל הזה היה יוסי רוזן. השבוע חגג הקשר לשעבר יום הולדת 46, ובראיון מיוחד ל"ישראל היום" הוא מספר על הקריירה, הפאדל – וגם על הגועל שגרם לו לעזוב את עולם הכדורגל.
"היום אני עוסק במסעדנות ובעסקים נוספים, והספורט היחיד שאני עושה ונהנה ממנו זה פאדל", פותח רוזן.
עשה לנו סדר – מי הכדורגלן הכי טוב בפאדל?
"רן בן שמעון לדעתי הכי טוב, וגם דוד רביבו מצוין. ערן זהבי, לזמן הקצר שהוא בענף, משתפר מאוד. שמעתי שגם ברק בכר נהדר – אבל מולו עוד לא יצא לי לשחק".
מה מושך כל כך הרבה כדורגלנים לפאדל?
"בתור מי שהיה ספורטאי במשך יותר מעשרים שנה, אתה מחפש ספורט שמשלב תנועה, תחרותיות וגם הנאה חברתית. פאדל עונה בדיוק על זה".
למה בעצם התרחקת מהכדורגל?
"כשהפרישה הגיעה, הרגשתי גועל מהעסקנות ומהפוליטיקה שמסביב. הבנתי שאנשים שהיו סביבי פשוט לא הכוס תה שלי. המשחק עצמו טהור – אני אוהב כדורגל, אבל את האנשים פחות".
היו הצעות לאימון?
"האמת שלא. מראש לא נרשמתי לשום קורס אימון ובחרתי שלא לעסוק בתחום".
מה למדת מהכדורגל שאתה מיישם בעסקים?
"בעיקר את הערכים. בכדורגל אתה יודע שיש שעת אימון, ומי שמאחר – נענש. זה חינך אותי לאחריות, לדייקנות ולעמידה בהתחייבויות. גם היום אני כזה – אם עובד או ספק צריך לקבל תשלום, אני לא נח עד שזה קורה".
מה דעתך על הבנייה מחדש של הפועל פתח תקווה?
"אני רואה פחות כדורגל, אבל כן עוקב אחרי הפועל פתח תקווה. זה התחיל כשאבי יחיאל, חבר טוב שלי, היה מנכ"ל. הוא קירב אותי למועדון, ותרמתי לעמותה. גם אחרי שהוא עזב – רואים את הזרעים היפים שהוא השאיר שם".
היית רוצה להיות חלק מזה שוב?
"הייתי בכמה משחקים, זה מרגש ונחמד, אבל כרגע זה לא חזק מספיק כדי שאחזור. אולי בעתיד, בתפקיד ניהולי, שבו אוכל להשפיע ולהעביר את הגישה שלי – שלא חייבים לשלם הון, אבל חייבים לשלם בזמן".
יש לך שתי הופעות בנבחרת. מה אתה חושב על הנבחרת הנוכחית?
"אני חושב שרואים תהליך אמיתי אצל רן בן שמעון וגל כהן – שגם שיחק איתי בעבר. זה מרענן. נכון שזה עדיין לא בא לידי ביטוי בתוצאות, אבל בגישה כן. בישראל לא אוהבים את המילה 'תהליך', אבל צריך סבלנות. אם מסתכלים אחורה, כמעט תמיד סיימנו במקום השלישי – וזה המקום הריאלי שלנו בדרג האירופי".
מה הבעיה הכי גדולה של הכדורגל הישראלי?
"בעיקר חוסר פרופורציות, במיוחד בתקשורת. אחרי כל הגרלה ישר יש ציפיות, אבל צריך להיות מציאותיים – נורבגיה ואיטליה עדיין טובות מאיתנו. אנחנו צריכים רגליים על הקרקע ולתת לצוות את הזמן לבנות משהו חדש. במיוחד אחרי ששחקנים ותיקים עזבו את הנבחרת".
מיצית את מלוא הפוטנציאל שלך כשחקן?
"ממש לא. אני מאשים רק את עצמי, אבל זה גם עניין של מזל וטיימינג – להגיע למועדון הנכון בזמן הנכון. הפועל פתח תקווה הייתה מועדון גדול, אבל לא נלחמה על תארים. כשהגעתי להפועל תל אביב, זה היה בתחילת תהליך, אחרי חילופי שלושת רבעי סגל".
מה באמת קרה לך בהפועל תל אביב?
"בעונה הראשונה, תחת דרור קשטן, כבשתי חמישה שערים. היו לי גם עשר קורות – אם חצי היה נכנס, זה היה עונה של עשרה שערים לקשר אחורי. בעונה השנייה הכול התהפך. גילי לנדאו ביקש שאקצץ בשכר, לא הסכמתי – ומצאתי את עצמי ביציע. זה מה שהגעיל אותי – העסקנות, היחסים, הקליקות. זו הייתה מלחמה מיותרת מצידי, שניפצה את השם שלי בשוק המקומי.
"אחר כך עשיתי שיקום בהכח ר"ג עם אורי מלמיליאן, עלינו ליגה, אבל פציעות הרסו את העונה והקבוצה ירדה שוב".
פרשת במחנה יהודה. איך זה קרה?
"זה בכלל לא היה מתוכנן. חבר מהמועדון ביקש שאגיע לפגישה, הכרתי אנשים טובים ולא יכולתי להגיד לא. המאמן אמר לי 'שני אימונים ומשחק', אבל כל כך נהניתי שהגעתי לכל אימון. שיחקתי עם חברים מהנוער וגם עם מוטי קקון – זו הייתה סגירת מעגל. אחר כך נפצעתי בכתף, ובאותה תקופה כבר נולדו לי שני בנים, אז בחרתי להיות איתם אחר הצהריים במקום באימונים".
הטרגדיה סביב מות אביך – כמה זה השפיע עליך?
"וואו, מאוד. איבדתי אותו במפתיע שבוע לפני החתונה. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא ליווה אותי מגיל שש, מהאימון הראשון במכבי תל אביב ועד בלומפילד. זו הטרגדיה הכי גדולה בחיי, והיא פגעה בי אנושות. הכדורגל פתאום איבד משמעות. ניסיתי לחזור בשבילי ובשבילו, אבל פשוט לא היו לי כוחות".
שאלות קצרות
המאמן שהכי השפיע עליך?
"אלי גוטמן בהפועל פתח תקווה".
הקבוצה שבה הכי נהנית?
"הפועל פתח תקווה".
השחקן הכי גדול ששיחק איתך?
"גאבור מרטון"
מה תהיה עבורך סגירת מעגל?
"אם אחזור לכדורגל, זה יהיה רק בתפקיד ניהולי – ורק בהפועל פתח תקווה. זה המקום היחיד שאני רואה את עצמי בו. אני יודע שלא כל האוהדים אהבו את המעבר שלי להפועל תל אביב, אבל זה כבר היסטוריה".
