אכזבה קשה מלווה את אוהדי הפועל ב"ש מאז התיקו מול בית"ר ירושלים בטדי ביום שני. ה-1:1 הזה לקח את האחריות על גורל העונה כולה מהידיים שלנו. יותר מ 7,000 אוהדים עלו לבירה בהתרגשות רבה עם המון תקווה בלב, אבל חזרו כמאמר השיר של משינה "עם הפנים בין הידיים".
לא האמנו שככה זה ייגמר. הרי כל העונה היינו הקבוצה הטובה מכולן, אז איך זה יכול להיות שדווקא בזמן הקריטי ביותר לא עמדנו בלחץ, איך זה התהפך? הרי מגיע לנו! הסיבה כנראה היא שאין מגיע בכדורגל.
אליפות לוקחת רק מי שחזקה מספיק מנטלית ויודעת להתעלות לגודל השעה, ולמכבי תל אביב יש לא מעט ניסיון במאבקים האלו. למרות הסיכויים הנמוכים (כמעט אין סיכוי שמכבי תל אביב תפסיד משחק אליפות מול בלומפילד מלא), הפועל באר שבע מגיעה לטרנר בשבת למשחק האחרון עם תקווה קטנה לנס שיתרחש בבלומפילד.
אנחנו נתלים בסטטיסטיקה שאומרת כי בית"ר עדיין לא הפסידה למכבי השנה, ובתקווה שהשחקנים שלה יתאמצו לפחות כמו שהתאמצו נגדנו. נכון שלבית"ר כמעט אין על מה לשחק, אבל נקווה שישחקו על הכבוד שלהם.
מובן שגם אנחנו נצטרך לעשות את העבודה שלנו קודם כל ולנצח לפחות 0:3 את הפועל חיפה, כדי שגם תוצאת תיקו בבלומפילד תספיק לנו לתואר. גם זה לא יהיה פשוט. אנחנו כקהל נבוא לתת הכל.
אנחנו כקהל נבוא לתת הכל, וגם אם הנס לא יתרחש והתפילות לא ייענו, נישאר ביציע ונמחא כפיים לשחקנים ולצוות המקצועי על אחת הק בוצות החזקות בתולדות המועדון, על עונה שה תחילה בחששות ובפסימיות והפכה למהנה ביותר.
נודה על עונה שבמהלכה אכלנו את כל הכובעים בעיר, בתיאבון כמובן. מה שיהיה יהיה, אבל מה שבטוח הוא שהפועל ב"ש תמשיך להיות אימפריה עוד הרבה שנים.
