משבר מעונות היום: הילדים משלמים

השבוע נסגרו שמונה מעונות יום בכל הארץ. כן. צריך לקרוא את זה לאט. עוד ועוד מעונות נסגרים. מהמרכז ומהפריפריה, בבעלות ארגונים פרטיים ובבעלות ארגונים ציבוריים. בקריית אתא ובפתח תקווה, בכרמיאל וברחובות, בקריית שמונה ובאור עקיבא. וזוהי רק ההתחלה.

איש מהעוסקים בתחום החינוך לגיל הרך לא יתפלא אם עוד ועוד מעונות ייסגרו בקרוב. נראה כי התגובה של המדינה למצב החינוך לגיל הרך נמצאת בפיגור של עשור, ובקצב הזה, למפעילי המעונות ייוותר רק לכבות את האור במעון האחרון וללכת הביתה.

המצוקה הגדולה, בראש ובראשונה, היא מצוקת כוח האדם. אין עובדות. וכשזה המצב, המנהלות ממהרות לגייס כוח אדם זמין אשר לא פעם אינו ראוי, אינו מכיר את העול ואת האחריות של העוסקים במקצוע, וזה מה שמאיץ את סגירת המעון.

ב־2018 חוקק חוק הפיקוח על המעונות, ובראשית 2021 נקבעו התקנות (פרטי החוק, כגון שעות הכשרה). אכיפת החוק התחילה רק עתה, אולם בכל הנוגע להכשרה המקצועית - כמעט דבר לא השתנה. ההכשרות טרם החלו, ומעמד המחנכות לשנות ינקות (המטפלות במעון) בכי רע. כבר שנים שהמציאות מורכבת, אבל הגענו לקצה גבול היכולת, ומצוקת כוח האדם בלתי מתקבלת על הדעת.

הבקרה והפיקוח חשובים, אך הם לא העיקר. בהיעדר מטפלות, כיתות מעון שלמות נסגרות ומבנים רבים נשארים ריקים. מפעילי המסגרות לגיל הרך, הן ארגוניים ציבורים ועמותות כמו ויצו, נעמת ואמונה, והן ארגונים פרטיים - מדווחים על מצוקה שלא הכירו בעבר.

בקמפיין שיצא לאחרונה, מתריעה מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דויד, כי "ישראל מתייבשת", ומתייחסת למחסור גדול שצפוי בגננות ובמורות כבר בספטמבר. לצערנו, מחנכות לשנות ינקות (מטפלות) ומנהלות מעון במגזר הפרטי - שהוא הרוב - אינן מאוגדות, ולמי שאינו מאוגד אין באמת את הכוח להרעיד את המדינה, או שהוא אינו משתמש בכוח שיש לו לשם כך. אם בן דויד היתה בודקת את המצב אצל עובדי החינוך לגילי לידה עד 3, היא היתה מגלה שבמקום הזה אנחנו כבר בבצורת קשה, אפילו קשה מאוד.

הדרך היחידה להתמודד עם המשבר היא לבנות תוכנית לאומית למען החינוך לגיל הרך. דוגמה לכך היא תוכנית "לתת 5" להגדלת מספר התלמידים ב־5 יחידות מתמטיקה. אם נפנים ונבין שללא מחנכות לגיל הרך המערכת תקרוס וילדינו יסבלו, נוכל להפוך את הפירמידה ולהקצות משאבים ראויים לגיל הרך, בפן הפדגוגי וגם בשכר הגננות והסייעות. כך נייצר יוקרה למקצוע, ונכונן מעמד ראוי וקריאה לשליחות לעוסקות בחינוך בגיל הרך.

נכון לעכשיו, ההפך מזה הוא הנכון. בכל שנה יש ירידה גדולה ברישום למסלולי הגיל הרך במכללות להוראה, אין מלגות ראויות ואין עידוד, הן מצד המל"ג והן מצד הממשלה. עד שישראל לא תבין שחינוך בגיל הרך הוא פרופסיה, וכי הוא שיקבע את עתיד ילדינו, לצערי הרב, לא נראה שינוי.