לא רק הדתה: האם החילונים בישראל מסוגלים לעשות חשבון נפש?

חילונים רבים מתרעמים על תהליכי הדתה במרחב החינוכי והציבורי ועל תהליכי הקצנה בדמות "משיחיות". יש אמת רבה בביקורות העכשוויות, אך האם החברה החילונית מסוגלת לראות שגם בקרבה התרחשו שינויים גדולים, אמוניים ותרבותיים, ביחס למדינת ישראל ולמורשת ישראל?

על אף הטיעון הנפוץ שהחילונים הקימו את מדינת ישראל, לעיתים קשה לראות דמיון של ממש בין החילונים "של פעם" לבין החילונים של היום - שהרי לרבים מקרב מנהיגי היישוב היתה זיקה מסורתית ומשיחית, שכיום היתה נתפסת כדתית ממש.

בן־גוריון, למשל, התייחס להקמת המדינה ולקיבוץ הגלויות במושגים של "גאולה", ותיאר את תקופת הקמת המדינה בתור מימוש החזון היהודי על ימות המשיח. אם מעיינים בשירתם של משוררים כמו ביאליק ואלתרמן, מגלים כי יצירתם העברית־חילונית שואבת רבות מן המקורות הדתיים, עד כדי כך שאדם חילוני בן זמננו חסר את הידע הנדרש כדי להבין אותה. אין זה מפתיע, שהרי גם בן־גוריון וגם ביאליק (לצד רבים אחרים) קיבלו בילדותם חינוך דתי, כך שהם לא גדלו על ברכי החילוניות אלא פיתחו אותה מתוך הקשר סוציולוגי אחר - הדתל"שיות.

אולם כיום עולם המסורת הפך לא רק זר, אלא גם מושא לעוינות עבור רבים במגזר החילוני. אם לפני כ־20 שנה החינוך הממלכתי־חילוני הושתת על תפיסות לאומיות, נלמדו בו סיפורי מורשת כמו סיפורי המכבים וסיפורי הנביאים, והושם בו דגש רב על לוח השנה העברי - כיום פלח משמעותי מהמגזר החילוני החל לשנות את מרכז זהותו, ומבקש לשנות את החינוך הממלכתי ל"חינוך דמוקרטי".

גם במערכת הפוליטית אנחנו רואים שינוי זהותי מתפיסות לאומיות ("המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני) לתפיסות תרבותיות ("המחנה הליברלי" או "המחנה הדמוקרטי"), ברוח התפיסות הליברליות של החילוניות המערבית בת זמננו.

דוגמה בולטת לשינוי התרבותי הזה אפשר לראות בשינוי ביחס ללוח השנה: אם פעם דברים זרים למסורת היהודית, כמו מסיבות השנה החדשה או האלווין, התקבלו בעין עקומה, כיום מתפתחת הגישה שאין שום פסול במקורות הדתיים הזרים של חגיגות מסוג זה. גם סביב השכול היחס ללוח השנה השתנה: אם פעם המנהיגים החילונים קבעו את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל בתאריכים עבריים, כיום, בציון יום השנה לטבח שמחת תורה, ההנהגה החילונית מתעקשת על 7 באוקטובר כמועד הרשמי.

כמובן, זכותם של החילונים להיות חילונים באיזה אופן ובאיזו עוצמה שירצו; מותר להם לאכול מה שהם רוצים, לציין מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, ולחנך את ילדיהם באיזה אופן שהם מוצאים לנכון. חשוב גם לזכור שכמו המסורתיים, הדתיים והחרדים, גם החילונים שונים ומגוונים, והתיאור הזה אינו חל על כולם. אך עלינו להיות הגונים: כאשר מדברים על יסודותיה החילוניים של המדינה היהודית־ציונית איננו מדברים על חינוך דמוקרטי, מסיבות האלווין או ניתוק מלוח השנה העברי, אלא על ארגון מחדש של המסורת היהודית והפיכתה ללאומיות ולתרבות עברית חיה וריבונית, שלא מושתתת על קיום אדוק של המצוות.