אנחנו הטובים: גם קמפיין אנטישמי מאורגן לא ישנה את האמת

קומץ של אנשים מתיישבים במקום מרוחק מאוד, מקום אשר רוב מכריע מהציבור לא היה בו, ואפילו לא יוכל לזהות את המיקום שלו על המפה.

בחברה שממנה באו המתיישבים מתקיימת מחלוקת קשה אם בכלל כדאי להתיישב במקום הזה, ואם ההתיישבות הזאת תורמת למטרות הלאומיות. במישור המדיני, מעמדו המשפטי והבינלאומי של האזור בכלל לא ברור, הגבולות באזור לא מוסכמים וההכרעה לגבי עתידם לא נראית באופק. האזור שורץ יישובים עוינים וכנופיות פורעים המהווים רוב ברור מול אותו קומץ מתיישבים. מזהים? זאת תל חי, 1920.

ההבדלים בין התקופות והמצבים משמעותיים ביותר, אולם כמה מעקרונות היסוד של פעם תקפים ואף צריכים להתחדש בימינו.

ראשית, בעולם בכלל, ובאזורנו במיוחד, יש טובים ורעים, ברמה של שחור ולבן. לא כל דבר הוא מציאות סבוכה ומורכבת או גוונים מעורפלים ומטושטשים של אפור. ובהקשר הזה אנחנו הטובים והם הרעים. המתיישבים היהודים הם הטובים, והפורעים בכפר ממול הם הרעים. גם קמפיין אנטישמי מאורגן היטב, המוכר וידוע זה כמה וכמה שנים, של "אלימות מתנחלים" כביכול, לא ישנה את האמת. גם מכתבי "לשעברים" לא ישנו זאת.

שנית, ההתיישבות אכן קובעת גבולות, גם בימינו. כאשר הרוב היהודי בגליל הפך מיעוט התחלנו, בצדק, לדבר במונחים של אובדן הגליל. למה בעצם אובדן? הגליל הרי בריבונות מדינת ישראל, בשליטתנו, מדוע משנה מי גר שם? אלא שבציונות ההתיישבות היא אבן יסוד. ולכן בימים שבהם זה עוד היה ערך להתגאות בו ולא מונח האסור בשימוש, דיברנו, וראוי לדבר גם כיום, על ייהוד הגליל וייהוד הנגב. וכן, גם ייהוד יהודה ושומרון. אפילו אם גלגולה המעוות העכשווי של מפלגת העבודה נושא את דגל ההתנגדות לכך.

מחלת השנאה העצמית

חלקים מאיתנו איבדו מזמן את הקשר לאותם עקרונות יסוד, ולכן האסוציאציות ההיסטוריות שלהם מעוותות כאשר הם מדברים על "טרור יהודי" כביכול. לפני כחודש התפרסם ב"גרדיאן" (24.06.26) מכתב של "בכירים לשעבר" בנוגע לסכנה שתוארה כ"טרור יהודי". לא נחזור על הקשקושים היוצאים בקביעות ממחולל העצומות האוטומטי של הלשעברים, שבהם רק התאריך משתנה בהתאם לצרכים. חשובה יותר האסוציאציה ההיסטורית שלהם: "פשעי הטרור היהודי בשטחים מזכירים פשעים ופוגרומים דומים שבוצעו נגד עמנו בידי עמים אחרים במזרח אירופה במאות ה־19 וה־20".

לשעברים שלקו במחלת השנאה העצמית היהודית נזכרו בסופות בנגב בשנות ה־80 של המאה ה־19, בעיר ההריגה קישינב ב־1903 ובפרעות פטליורה באוקראינה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לא חלף חודש מהמכתב הקודם, ומחולל העצומות והמכתבים האוטומטי של הלשעברים מיהר לשגר מכתב לטראמפ. לקריאותה־SAVE US מ־2023 נוספה האמירה הנוראה שממנה משתמע כי "הטרור היהודי" עלול להביא ל"תוצאות קטסטרופליות אף יותר מזוועות חמאס ב־7 באוקטובר".

כעת מובן מדוע וכיצד התפתחה בימים האחרונים אורגיית השנאה למתנחלים, שחלקה ניכר גם בקרב כמה מנבחרי "הדמוקרטים" לכנסת הבאה. השנאה הזאת הידרדרה עד להאשמת המתנחלים באלימות שהם עצמם חווים כחלק אינטגרלי מהיום־יום שלהם. במקרה הגרוע יותר ניכרה גם ההצדקה לחטיפת הנשק ולתיאור הפיגוע כחלק ממאבק צודק של הפלסטינים. גם בפוגרומים של פעם היתה נפוצה האשמת היהודים בפוגרום שהם עצמם עברו. בימינו המתנחלים הפכו ליהודים של "הדמוקרטים".

לא נותר אלא לחזור לדבריו המפורסמים של ברל כצנלסון מלפני 90 שנה: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?".