הכותל של כולם וכולן

לוח השנה היהודי ולוח השנה הישראלי הצטלבו להם השבוע. מצד אחד, לוח השנה היהודי הגיע לעשרה בטבת, אחד מהצומות "הקטנים". מזריחה ועד שקיעה, צמנו על תחילת המצור על ירושלים בזמן בית המקדש הראשון, בעוד בעיתונות הישראלית מדברים על נסיגת הממשלה ממתווה הכותל, שוב, כאשר הכוונה להשאיר את המקום והשליטה בו בידי קבוצה אחת ויחידה בעולם היהודי.

מדובר במקומות פיזיים - ירושלים, בית המקדש, הכותל – אלא שכעת הריב הוא בתוכנו, על הסמל לריבונות היהודית ולאמונה היהודית. על חורבן בית המקדש השני אמרו חז"ל שהוא נחרב בשל שנאת חינם, דהיינו בגלל מריבות בין הקבוצות השונות ביהדות, ובין הפרטים הבודדים. והנה אנו כאן במדינת ישראל לא למדנו את הלקח - לא של חורבן הבית הראשון, ובוודאי לא של השני.

קבוצה אחת ובודדת השתלטה על הכותל המערבי, ומסרבת לכבד מנהגים של קבוצות אחרות ביהדות שמתפללות שונה. היא אינה מכבדת לא את התיאולוגיה שלה, לא את החשיבה שלה ולא את הבחירה של נשים ואנשים בעלי תפישות עולם שונות.

אותה קבוצה לא מבינה את הדבר הבסיסי מכל:הגיוון הוא חלק מהדנ"א שלנו כיהודים. הוא אינו חדש, אלא מתקיים מאז ומעולם. הלל ושמאי, ואחריהם פרושים, צדוקים, קראים. כך היה מאז ומעולם, וכך כנראה גם לעולם יהיה.כידוע: שני יהודים - שלושה בתי כנסת. ובכל זאת, בתי הכנסת האלה מתקיימים יחדיו, זה לצד זה, ולא מאיימים להשמיד ולהחריב האחד את השני.

היכולת שלנו לשגשג כעם דורות על גבי דורות למרות כל האסונות שרדפו אותנו היא בדיוק בזכות אותו גיוון יהודי שמצביע על חיות, על שגשוג ועל שיח המתקיים בין התפיסות השונות ומחדד את עולמנו הרוחני. חבל מאוד שבימינו הדיאלוג הזה, שמתקיים בכל מקום שאינו ציון וירושלים, נמוג ונדם בין הקבוצות השונות ביהדות בארץ ישראל.

הכותל לא צריך להיות בית כנסת של קבוצה דתית אחת, תהא אשר תהא. הוא אתר לאומי, הוא סמל לכל כך הרבה תקוות ותפילות, וכל יהודי - יהא אשר יהא - צריך וצריכה להרגיש בו בבית. ללא אלימות, ללא קנאות, וללא יריקות וקללות. כמה פשוט, כך נכון.

אני מאחלת לנו שבצום עשרה בטבת בשנה הבאה נלמד מהעבר ונסתכל אל העתיד, ושיהיה לנו כותל שמכיל את כל חלקי העם היהודי. אין עתיד ללא היחד הזה.