חוגגת 250: עם כל הביקורת, ארה"ב היא משענתנו היחידה
היחסים עם ישראל חווים נקודת פיתול ומתיחות סביב המאבק באיראן • למרות כתמים שחורים בהיסטוריה, כמו הפאסיביות בשואה והאמברגו ב-1948, וושינגטון נותרה משענתנו המרכזית מול מערכת בינלאומית עוינת • לרגל החגיגות, אפשר לשים את חילוקי הדעות בצד, ולהכיר תודה לבעלת הברית הגדולה מכולן
,עודכן
0השמעה
אפשר לומר שמערכת היחסים שלנו עם ארה"ב של אמריקה היא מורכבת. כעם וכמדינה. לאורך 250 שנות קיומה היו שיאים, אבל גם נקודות שפל כואבות. שנים שבהן חסינו בצל העיט האמריקני שגונן וסייע, ונקודות שבהן דקר אותנו במקורו. יובלה של ארה"ב נחוג בעוד נקודת פיתול ביחסים הללו, כשחמיצות שוררת ביחס לשותפות במאבק מול איראן וכשבאופק היחסים מתקשרים עבים אפורים. ובכל זאת, ממעוף העיט, ולמרות נקודות שחורות לא מבוטלות, ראוי לעצור ולהכיר תודה ל"אומה אחת תחת האל".
טראמפ: "ישראל הרגה יותר מדי בלבנון - שסוריה תטפל בחיזבאללה"
בין האמריקנים הראשונים, שיעור היהודים היה פרומיל בודד. למרות זאת, היה להם תפקיד בהקמת ארה"ב. בלט הבנקאי היהודי חיים סלומון, שמימן מכספו ומכספים שגייס את הצבא המהפכני של ג'ורג' וושינגטון. זה שהביא את העצמאות. שנים בודדות לאחר הקמת הברית, בעוד היהודים באירופה שקועים בגטאות ונרדפים, הנשיא וושינגטון הבטיח לקהילה היהודית כי "ממשלת ארה"ב אינה נותנת לקנאות כל גיבוי, ולרדיפות - כל סיוע... כל אחד יישב בבטחה תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין מחריד".
האבות המייסדים של ארה"ב, נוצרים אדוקים, ראו עצמם כבני ישראל, ואת יציאתם מאירופה לחירות ביבשת החדשה, אמריקה, כמסע יוצאי מצרים לכנען. אבל חלקם לא ויתרו גם על תמיכה ביהודים הממשיים, שסבלו מפוגרומים ביבשת הישנה. עוד לפני שהרצל הגה את הציונות המדינית, היו בארה"ב תומכים ברעיון שיבת היהודים לציון. כבר בשנת 1819 כתב הנשיא אדמס למנהיג היהודי מרדכי נח: "אני באמת מאחל ליהודים להקים ממשלה עצמאית ביהודה".
התמיכה האמריקנית נמשכה עם הקמת מדינת ישראל. הנשיא טרומן הכיר בישראל 11 דקות לאחר שהכרזת העצמאות נכנסה לתוקף. לאחר כשלושה וחצי עשורים של יחסים טובים אבל מרוחקים, עם כמה נקודות שבר, ארה"ב עמדה לצד ישראל בשעותיה הקשות. במלחמת יום כיפור, כשהמחסנים של צה"ל מרוקנים, היתה זו ארה"ב שהזרימה אמל"ח וציוד חיוניים ברכבת אווירית. מאז, ארה"ב תומכת בישראל הן כלכלית והן מדינית. גם בשל אינטרסים אמריקניים, כמובן, אך עדיין תמיכה משמעותית. במונחים ריאליים, ארה"ב העבירה לישראל עד היום כ־310 מיליארד דולר בסיוע אזרחי, ובעיקר צבאי. זאת, לצד מחויבות ארוכת שנים לשמיכה על "היתרון האיכותי" של צה"ל על פני צבאות האזור.
אכן, בהיסטוריה המשותפת הזו יש גם נקודות אפלות מאוד. גם ב"גאלדענע מדינה", שאליה נהרו מיליוני יהודים מאירופה, היתה אנטישמיות מודגשת. מכסות ליהודים באוניברסיטאות, אנטישמיות בוטה בעיתונים מרכזיים, האשמות בנאמנות כפולה. זה היה לחם חוקם של יהודים גם בארה"ב המבטיחה חירות ושוויון. האנטישמיות הזו, שנדדה לשוליים לאחר השואה, חוזרת כיום למרכז הבמה.
כתם שחור נוסף הוא הפאסיביות של ארה"ב בהצלת יהודים במלחמת העולם השנייה. גם כשהיה ברור שהפצצת מסילות הרכבת והמשרפות במחנות המוות היא אפשרית - הדבר מעולם לא קרה.
גם ביחסים עם מדינת ישראל היו נקודות שפל כואבות. בשנותיה הראשונות, ארה"ב הטילה על ישראל אמברגו נשק. לאחר מכן, כשכבשנו את חצי האי סיני במבצע קדש, ארה"ב אילצה אותנו לסגת ללא תנאים. גם מאז היחסים עמדו לא פעם בפני שבר. למשל, כשארה"ב מנעה מישראל מכה מקדימה ביום כיפור, או כשלא הטילה וטו על החלטה חריפה נגד ישראל ב־2016, ועוד.
למרות העוקץ, במבט רחב, ארה"ב היתה, ועדיין מהווה, משענת מרכזית, לעיתים יחידה, במערכת בינלאומית עוינת לישראל. היא גם בית מאיר פנים וחם לקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם. אכן, העתיד, הן ליהודים שם והן לתמיכה בישראל משם, לוט בערפל כבד. אבל בימים האלו, עת ידידתנו הגדולה חוגגת 250 שנה, ראוי לומר לה תודה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנושוקי פרידמן
ד״ר שוקי פרידמן הוא מנכ״ל JPPI-המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי ״פרס״.
