הצהרת בלפור: נייר הלקמוס של ישראל

היום, 2 בנובמבר, הוא יום הצהרת בלפור. בתחילת השבוע הורה יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, להוריד לראשונה ביום זה לחצי התורן את דגל הרשות בכל נציגויותיה בעולם. זו רק דוגמה אחת לכך שההצהרה "חיה וקיימת" עד היום, וכי לא מדובר בעוד מסמך היסטורי.

הצהרתו של שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, שלפיה בריטניה רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, התפרסמה לפני 104 שנים. בריטניה פעלה מאז לא פעם בניגוד להצהרה, וממשלותיה פרסמו "ספרים לבנים" שכרסמו באפשרות הקמת הבית הלאומי שהובטח. היו ביישוב היהודי שראו בהצהרה מס שפתיים נקודתי מצד הבריטים. הערבים ותומכיהם מנסים משך שנים רבות להציג את ההצהרה כמסמך אימפריאליסטי, שניתן בחוסר סמכות וסתר התחייבויות מקבילות.

מדובר במסמך שנוסח בזהירות רבה בעוד בריטניה שקועה במלחמה באירופה, ויחד עם זה - כשהיא קרובה לשיא גדולתה כאימפריה. עוד יש לזכור כי היה המשך מדיני להצהרה. ב־1920 התקיימה ועידת סן רמו, שבה מדינות ההסכמה העניקו לבריטניה מנדט לממש את הצהרת בלפור, וב־1922 ההצהרה אושררה בז'נבה, הפעם על ידי הגוף שקדם לאו"ם, "חבר הלאומים". בנוסח החדש דובר לא רק על "הקמה" של בית לאומי, אלא גם על "כינון מחדש" שלו.

כבר לאחר ההצהרה נשמעו התנגדויות. חלקן מצד יהודים אנטי־ציוניים, שטענו שהיא פוגעת במעמדם של היהודים במדינותיהם. אחרים התנגדו מתוך יריבות פוליטית. היו שראו בה ביטוי ל"קשר היהודי העולמי", וכמובן גם כאלה שסברו שהאינטרס הבריטי הוא לצדד בערבים. במהלכים דיפלומטיים נכון לחפש את האינטרס הקר, אך יש לזכור שבבריטניה היתה תנועה פילושמית חזקה, ושבלפור ורה"מ לויד ג'ורג', גם לשיטת שונאיהם, האמינו בהשבת היהודים לארץ הקודש.

הסתבכויות של בריטניה באזורנו דרבנו את מתנגדי הציונות לחזור ולהוקיע את הצהרת בלפור. כך לאחר פרעות תרפ"ט, וביתר עוצמה לאחר המבוכה בסואץ ב־1956. מדי עשור מאז ההצהרה, מתפרסמות עצומות של גופים אנטי־ישראליים בקריאה לבטלה או להתנצל עליה.

מההתייחסויות להצהרה ניתן לזהות מגמות. הבעת התמיכה הנלהבת של ה"גרדיאן" בה ב־1917 נכנסה לרשימת "הטעויות הגדולות ביותר של העיתון" במאה שנות קיומו. מנהיג הלייבור עד לא מכבר, ג'רמי קורבין, סירב להשתתף בסעודה החגיגית לרגל 100 שנה להצהרה, חרף קשרים ארוכי שנים בין הלייבור לתנועה הציונית. אם ווינסטון צ'רצ'יל היה מהמעטים בחוגים השמרניים שתמכו בה, הרי תרזה מיי, בוריס ג'ונסון וראשי ממשלה שמרנים אחרים התגאו בתרומתה זו של בריטניה לציונות.

הצהרת בלפור היא אינדיקציה לדעת "הלנו אם לצרינו" - בין אלו שרואים בתמיכתה בשיבת היהודים לארץ ישראל עוול היסטורי, לבין מי שתומך בה ללא תנאי. ההתייחסות אל אירוע מכונן זה מגדירה את היחס לישראל.