בלי ביטחון וללא משילות: ישראל נתפסה בחולשתה ובחדירותה

הכפר אום אל־גאנם, מוקד לכידת המחבלים, שוכן למטה, על הצלע המזרחית של הר תבור. זאת התנחלות בדואית שהלכה והתפתחה ב־50 השנים האחרונות לכדי עיירה קטנה. הכניסה אליה נמצאת כמה מאות מטרים מהצומת של כפר דבוריה, שצמוד להר תבור מדרום.

מפכ"ל המשטרה אמר: "כאשר נתפוס את שני הבורחים הנותרים - נחגוג". אך מוטב לא לחגוג. יש לקחים מרים מפרשת הבריחה מכלא גלבוע, שנוגעים לכל המערכות שבהן תלוי ביטחון ישראל. זה לא סיפור שאפשר להפיל רק על שירות בתי הסוהר ועל החיילת שנרדמה.

לפי הדיווחים בתקשורת על מסלול החיפושים, נראה כי זכריה זביידי וחבריו פנו למרכז הגליל. ייתכן שהם לא ניסו להגיע לשטחים או לעבור את הירדן, אבל עד שיילכדו או יחוסלו השניים הנותרים - לא נדע. הם עברו דרך הכפר נאעורה. דווח על חיפושים באזור שבין הכלא לתבור. הם היו צריכים לעבור ליד כמה קיבוצים, כשחברות משק בהליכת בוקר ספורטיבית עשויות היו להיתקל בהם. סך הכל, המרחק שעברו זביידי ושותפו עראדה מהכלא הוא לא יותר מ־15 קילומטר.

באזור הזה, שבין נאעורה, אום אל־גאנם וכפר מצר, היתה פעילות עוינת אינטנסיבית בתקופת המהומות של מבצע שומר החומות. נחסמו צירים וחובלו מכוניות, כשהמשטרה משתתפת באירועים כסטטיסטית. אבל בבריחה הזאת התברר שבניגוד לתיאוריה של מאו דזה־דונג - המחבלים לא שחו כמו דגים במים. אזרחי נצרת הערבים, וכנראה גם תושבי אום אל־גאנם, דאגו להסגיר אותם. כלומר, הם לא ראו בהם לוחמי שחרור הנלחמים על חירותם של אזרחים ערבים "מדוכאים", אלא ההפך: הם ראו בהם חדשות רעות. הם לא התלהבו מבשורת הטרור הפלשתיני, כפי שביטאו כמה חברי כנסת ערבים ואנשי שמאל. אלה האחרונים, באהדה שביטאו כלפי זביידי ומחבליו, התבלבלו בין שודדי בנקים נוסח דילינג'ר לבין רוצחים סדרתיים מסוכנים שמאיימים על הסביבה.

עכשיו השאלה, מה חמור יותר: בריחה פשוטה, ניצול הזדמנות ללא תכנון מתוחכם, או מבצע בריחה שבו שותפים גם סייענים מתוך הכלא ומחוצה לו? המרחקים שעברו, בין 15 ל־30 קילומטר, מעידים שלא חיכתה שום מכונית בחוץ. נראה שדווקא בריחה פשוטה, שמעידה אמנם על תעוזה, מוכיחה את חוסר התפקוד של מערכת הכליאה והשמירה. האפקט של הפעולה הוא המסר לפלשתינים ולערביי ישראל: המערכת הישראלית חלשה, חדירה וחוששת להפעיל את כוחה וסמכותה. כל אחד מנסה לגמור משמרתו בשלום. היהודים חוששים לממש את ריבונותם בארץ, ומקבלים בהכנעה את זכותם הטבעית של הערבים לפגוע בהם ולהרוג אותם. זו מחלה של כל מערכות האכיפה והביטחון, וקודם כל מערכת המשפט.