באמצע 1933 חזר וולטר דורנטי מביקור במוסקבה וכתב ל"ניו יורק טיימס" על המצב הנפלא ברוסיה. כשעיתונאי וולשי בשם גארת׳ ג׳ונס, שביקר גם הוא ברוסיה, הקשה על דורנטי והצהיר שתושבים רוסים מתים בהמוניהם ברעב, דורנטי השיב במאמר שזכה לכותרת "הרוסים רעבים, אבל לא גוועים". בשיחות סגורות העריך דורנטי שמתו קרוב לעשרה מיליון. בעיתון העריך אחרת. דורנטי, שנהנה מאירוח כיד המלך במוסקבה, שיקר. לא כי לא ידע את האמת. כי האמת לא התאימה לסיפור.
בשבוע שעבר יצא עידן טרכטנגרץ, חבר הקהילה הלהט״בית, מהופעה בבארבי. בנמל יפו נקלע עידן לניסיון לינץ׳ מאולתר וברוטאלי שכלל לפחות שישה גברים שהיכו אותו ללא רחם. בשלב מסוים אחד מהם אף ניסה לדקור אותו לפני שהצליח להימלט.
הסערה החזיקה יממה. היא היתה אמורה להחזיק יותר, אבל אז התבררה זהות התוקפים, שהיו, מתברר, "גברים", או "צעירים", ואתר כלשהו אף תיאר אחד מהם כ"נער בן 16", נאמן למשחק הידוע "כן־לא־שחור־לבן־ערבי": אמרת, נפסלת. אגב, עידן עצמו רק רמז שבחר לגור ביפו "מתוך אמונה בדו־קיום".
ניתן להניח בזהירות שאף אחד לא עובר לגור ליד יצהר מתוך אמונה בדו־קיום. אפשר להניח בצורה בטוחה יותר שאילו הבעיטות היו מגיעות משם, היינו כבר בפאנל השלישי על "טרור יהודי נגד הקהילה הגאה".
אבל המילון הוא רק סימפטום. הבעיה היא מה מותר להגיד בישראל, ומה לא. מותר להגיד שהימין הומופובי, אף שהמציאות מוכיחה את ההפך עם דמויות מובילות מהקהילה, כמו יו"ר הכנסת אמיר אוחנה או הלוחמת האזרחית הגדולה שפי פז. לעומת זאת, אסור להגיד שום דבר הפוך על ערביי ישראל, שלא מחזיקים ולו בנציג אחד ויחיד מהקהילה.
עזבו כנסת, בואו נתחיל בוועד הבית.
אסור להגיד בקול את מה שאף אחד לא מסתיר: שבחברה הערבית השנאה ללהט"בים היא מוצהרת. באופן פרדוקסלי, מי שיגיד את זה ייחשב להומופוב וגם גזען. הכותרות זהות כבר שנים, והשקט נותר. ביולי 2020 ח"כ וליד טאהא הסביר שהומוסקסואליות "כמעט לא קיימת בחברה הערבית", ומנסור עבאס איים לפרק את הרשימה המשותפת בגלל חוקים הקשורים לקהילה.
שנה אחר כך ישב ניצן הורוביץ, שהגיש את החוק, באותה קואליציה עם רע"מ. דו־קיום. ב־2019 קראה משטרת הרשות הפלסטינית לציבור להלשין על פעילי ארגון להט"בי. ב־2022 נמצא אבו מרחייה, הומוסקסואל פלסטיני שברח לישראל, ערוף ראש בחברון. ב־2020 הסביר ״צעיר״ מלוד שהיכה זוג הומואים ערבים כי "אצלנו אין הומואים". הומו פלסטיני בורח מרמאללה לתל אביב. לא להפך. ויש סיבה: ברמאללה הוא לא היה מגיע להופעה בבארבי בחיים, אלא למהדורה.
הכל ידוע. ועדיין, כשהשמאל מחפש הומופובים, הוא מחפש ציציות. לא כי הערבים מפחידים אותו, חלילה, אלא כי הוא לא מצפה מהם לכלום. בניגוד ליהודים (״פשע שנאה״), ערבי שתוקף הומו עושה את זה על "רקע תרבותי", "מצוקה", "בואו לא נכליל". פרח מוגן שאפילו דיבור עליו יפגע במסר השלום והקבלה.
דורנטי המשיך לחיות חיים שלווים כעיתונאי דגול שסיפר שברוסיה כלל לא מתו עשרות מיליונים ברעב. וזה אפילו עזר לו.
לא מאמינים? תשאלו את הפוליצר שקיבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו