אשליית ה"אין הבדל": רכבת השמאל לא תביא את הימין ליעדו

ככמה מבני משפחתי ומחבריי הטובים, כולם בעלי השקפת עולם ימנית, עומדים כנראה לעזוב את הגוש הישן שלהם ולהצביע איזנקוט או בנט־לפיד. זו כשלעצמה אינה חדשה מרעישה, ולא הייתי מטריח אתכם בקבוצת המיקוד הזעירה הזאת, אלמלא היא שיקפה תופעה רחבה בהרבה, ובעיקר מניע שאסור להישאר אדישים לו.

ארבעה עד שישה מנדטים, על פי הסוקרים, שמתהלכים עם בטן מלאה על נתניהו, מספרים לעצמם סיפור מוזר: כולם אותו דבר. כבר אין הבדל אמיתי בין ימין לשמאל. אלו ואלו יבצעו את אותה המדיניות. זו אותה פרדיגמה ביטחונית, ואנו - בסך הכל מחליפים את המנהל.

בדומה ל"גמד המרגיע" מסיפורי הילדים, הם לוחשים לעצמם שאת הבעיות המהותיות המציאות כבר פתרה מעצמה: מדינה פלסטינית אינה רלוונטית, ההתיישבות ביו"ש שוכנת לדורות ולבטח, מדיניות הביטחון של איזנקוט לא תהיה שונה מזו של נתניהו, וגם ימי ההכלה והקונספציה חלפו לבלי שוב.

יותר משמדובר בהצלחת הספין "אנחנו לא שמאל" מבית היוצר של איזנקוט, מדובר באירוע ספוג אשליה עצמית, מיס־קלקולציה וקריאת מפה שגויה. הוא מתרחש מכיוון שהאלקטורט הזה שקוע בעיקר בעבר, ומקדיש פחות תשומת לב להווה ולעתיד. הוא רואה ב־7 באוקטובר רק נקודת סוף וקריסה, ומתעלם מכך שמדובר גם בנקודת זינוק ומהפכה. לא צריך את משקפי אלי גולדשמיט (לשעבר איש העבודה) כדי לראות שנתניהו החליף דיסקט, וזנח את הקונספציה וההכלה שחלק מיריביו עדיין אוחזים בהן.

מצביעי "כבר אין הבדל" מדלגים על שלוש שנות המלחמה הרב־זירתית, שבהן נתניהו הוביל את אחד הקאמבקים האסטרטגיים והמדיניים הגדולים בתולדות מדינת ישראל והביא אותה למקום אחר לחלוטין: איראן מוחלשת ולא גרעינית, שחלק גדול מכוחה ומהנהגתה הושמד; פרוקסיז איראניים (חמאס וחיזבאללה) ללא סינוואר ונסראללה, מוחלשים ורחוקים מגבולנו; אפס חטופים; רצועות ביטחון נרחבות שאיש לא העז לחלום עליהן בעזה, בסוריה ובלבנון; צה"ל ברפיח ובציר פילדלפי; ולאויב אסור לתקוף אותנו, אך לנו מותר לתקוף אותו.

זה אנחנו או הם

כל אלה ועוד הפכו אצלנו למובנים מאליהם, אך בעל הנס לא זו בלבד שאינו מכיר בניסו, אלא גם מתעלם מכך ששורת ההישגים הפנומנלית הזו התרחשה למרות לחצים בינלאומיים כבירים, והתנגדות מצד חלקים בגוש השינוי.

אנשי ה"אין הבדל" עוצמים עיניים מול הדנ"א הפוליטי של השמאל: חתירה להסדרה, לניהול סכסוך, ולהגדרת המלחמה כאירוע שנועד לשפר עמדות לקראת ההסדר המדיני הבא - גם אם הוא קצר טווח ורעוע. בדיוק מתוך התפיסה הזאת איזנקוט חתר לסיים את המלחמה מוקדם יותר - אך עם תוצאות טובות הרבה פחות.

לעומת זאת, התפיסה המעודכנת של הימין שינתה את כללי המשחק, גובה מהאויב מחירים קשים בהרבה, ומציבה משוואה חדשה־ישנה: זה או הם או אנחנו. או פירוק והכרעה של האויב, או שאנו נושמד או ניפגע קשות. מכאן נגזר הקו החדש: חתירה להכרעה ולחיסול מוחלט של הנהגת הטרור. מצביעי "כבר אין הבדל" עלולים להחזיר אותנו לאחור, אל האשליה שגם שקט זמני ורעוע הוא סוג של ניצחון.

איזנקוט, שמבקש להחליף את נתניהו, היה שותף לקונספציה הכושלת בעזה, והוסיף להחזיק בחלקים ממנה אחרי המלחמה. מנהיג ישר! יסתפק בגושי ההתיישבות, וימצא את הדרך לחנוק את מפעל ההתיישבות הציוני ביו"ש - מחסום ממשי בפני מדינה פלסטינית, שאיזנקוט רואה בה פתרון קבע. הוא יסגור את מנהלת ההתיישבות, יפקיד מחדש את האחריות עליה בידי מי שבעבר תקעו מקלות בגלגליה, ויפנה חוות ומאחזים המונעים כיום מהפלסטינים רצף מדינתי. איזנקוט מתנגד לתוכנית החיונית של חיבור ירושלים למעלה אדומים, והתנגד גם לביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון. לא נופתע אם הוא יפגע גם בהתיישבות המחודשת שם, שדוחקת את הטרור.

העובדה שאיזנקוט הוא אדם טוב וישר עדיין לא הופכת אותו מתאים לראשות הממשלה. אתם באמת מסוגלים לדמיין מישהו ללא בדל של ניסיון מיניסטריאלי או מדיני עומד בלחצים הכבירים מבית ומחוץ - איומי אמברגו נשק וצונאמי בינלאומי - שנתניהו עמד בהם, ומנווט מולם בעתיד?

מצביעי "כבר אין ימין ושמאל" מתחשבנים לאחור עם נתניהו, וזה מובן. מה שפחות מובן הוא מדוע הם הופכים עצמם לימנים שימושיים בשירות מדיניות שמאל מסוכנת, ומחמיצים מהפך אסטרטגי שאיש לא פילל לו.

פוליטיקאים בגלימה

קשה לא להתקומם מול כשלי הממשלה בתחום משילות הפנים (במגזרים הערבי והבדואי), ומול רפיסותה בסוגיית גיוס החרדים. אבל האם למצביעי "כבר אין ימין ושמאל" לא חשובה יותר ממשלה שלא תלויה בח"כים אנטי־ציוניים שמזדהים עם האויב? הרי אחמד טיבי כבר הצהיר שיפיל ממשלה שתפעל צבאית בעזה. האם יבחרו בממשלה שלא תנקוף אצבע כדי לתקן את מערכת המשפט, ושתשלים עם מציאות שבה בג"ץ הפך את עצמו לגוף פוליטי, שמסכל באקטיביזם קיצוני את רצון הבוחר ומתכחש לכך שהעם הוא הריבון, ולא אנשי הגלימה השחורה?

אתם בסדר עם זה, אנשי ה"אין הבדל"? בג"ץ כמעט הרחיק השבוע מראשות רמ"י את יהודה אליהו, האיש שחותר לייצר ולבצר רוב יהודי בגליל ובנגב. ברגע האחרון נמצא פתרון. במקביל, נשיא ביהמ"ש העליון יצחק עמית דרש מצה"ל להאיץ את החזרת תושבי מחנות הפליטים (הטרור) בצפון השומרון לבתיהם. האם גם אלו הם עניינים לבג"ץ ולנשיאו? האם זה האיש שראוי בעיניכם למנות את ועדת החקירה לעניין הטבח בעוטף? רק פוליטיקאים נבחרים פסולים מלמנות אותה - מה עם פוליטיקאים בגלימה? ומה על היועמ"שית הכי לעומתית בתולדות המדינה? גם כאן אין הבדל? אתם מדמיינים את גוש השינוי משנה שם משהו לטובה?

נתניהו ואיזנקוט לא פועלים בחלל ריק - הבחירה בכל אחד מהם היא גם בחירה במעגלים המשפיעים עליו. ביבי בא ממחוזות הימין. איזנקוט מגיע מהשמאל. בקואליציה העתידית שלו יש גרעין קשה של אנשי מחאת קפלן ופעילי שמאל מובהקים, שהאידיאולוגיה והזהות היהודית של המחנה הלאומי זרה להם. הם אלו שיתחזקו את ממשלת "השינוי", כשהם ניזונים מערכים שונים מאלו שהמחנה הלאומי חותר להגשים. יש הבדל תהומי בין מי שנשען על אורית סטרוק, אחת מהשרות הערכיות, המשפיעות והמצטיינות בממשלה (תשאלו את אנשי הגליל והנגב), לבין מי שנשען על יאיר גולן וגבי לסקי.

ימין ושמאל אינם רק מותגים שיווקיים, אלא בעיקר מערכות הפעלה הפוכות. אי אפשר לקבל מדיניות של יוזמה והכרעה דרך תשתית פוליטית, שמנועה כמעט גנטית מלפעול בכוח. כשמשנים את מערכת ההפעלה של המדינה, משנים את חוקי המשחק עצמם. אנשי ה"כבר אין הבדל" וה"כולם אותו דבר" לא יוכלו לקנות כרטיס לרכבת של השמאל, ולצפות שתביא אותם לתחנת היעד של הימין.