הכשל שקובר את הצדק: מי סימן את הנגב כמרחב שבו ברירת המחדל היא הקנה?
יד נעלמה מכוונת סימנה את דרום הארץ כמרחב שבו מותר לנהוג באזרחים כבאויבים • כשמתייחסים לאזור שלם כאל "בעיה דמוגרפית", הדרך להרג המיותר הבא הופכת ל"רוח המפקד"
Your browser doesn’t support HTML5 audio
עבור האזרח הערבי בישראל המפגש עם כוחות הביטחון, ובעיקר עם המשטרה ומג"ב, הוא מזמן לא אירוע של "שירות והגנה". המשטרה, שאמורה להיות כתובת לביטחון אישי, הפכה עבור הציבור הערבי בכלל, בדגש על הבדואים בנגב, למקור של איום קיומי. המציאות בשטח מלמדת על תפיסה מעוותת, שלפיה הנגב אינו נתפס כחלק אינטגרלי מהמדינה אלא כ"חצר אחורית" פרועה או כזירה עוינת שבה חוקי המשחק של הדמוקרטיה וזכויות אזרח ואדם פשוט אינם תקפים.
התחושה היא שיד נעלמה מכוונת סימנה את הנגב כמרחב שבו מותר לנהוג באזרחים כבאויבים. כששוטר פוגש אזרח יהודי בכל מקום בארץ, ברירת המחדל היא דיאלוג אזהרה, מקסימום מעצר. בנגב, מול האזרח הערבי, ברירת המחדל היא קנה הרובה.
דוח מבקר המדינה האחרון מאשש את התחושה הקשה: המשילות בנגב קורסת, תחנות המשטרה סובלות ממחסור של מאות שוטרים וההפקרות חוגגת. אולם עבור התושבים ה"אכיפה" מורגשת בעיקר דרך מבצעים כוחניים המסתיימים במוות, בדיוק כמו המקרה של אחמד סעיד אל־נעאמי ז"ל מרהט, שנורה בגבו על ידי שוטר מג"ב במהלך מרדף רגלי כשהוא אינו חמוש, וזו עוד עדות לרוח המפקד וליד הקלה על ההדק.
פרשת הריגתו של המחנך יעקוב אבו אלקיעאן באירועי אום אל־חיראן ב־2017 היא תמצית הכשל המערכתי - מהמשטרה, דרך הפרקליטות ומח"ש ועד הדרג הפוליטי: אזרח נורה למוות, תויג כ"מחבל" כדי להצדיק רשלנות, ועד היום איש לא נתן את הדין, אפילו התנצלות לא היתה. חוסר מיצוי הדין בפרשה מהדהד עד היום ומחלחל למקרים חדשים, בדיוק כמו הירי בסנד אל־הורי ברהט ב־2022, שגם הוא הסתיים במוות ובסימני שאלה כבדים.
מאחר שלא מדובר במקרה בודד, בוודאי לא בקבלת אחריות מצד הדרג הפוליטי, מדוע רק המפגש בין השוטר לבין האזרח הערבי מסתיים בהרג? ומדוע יש פוליטיקאים שאפילו מתגאים בכך ומגבים את אנשי המשטרה, ולא ממתינים אפילו לבדיקה או לבחינת המקרה?
ההזנחה של הנגב היא תודעתית. כשמתייחסים לאזור שלם כאל "בעיה דמוגרפית", הדרך להרג המיותר הבא קצרה מתמיד והופכת ל"רוח המפקד". המשטרה איבדה את אמון הציבור לא בגלל "חוסר משמעת", אלא כי בחרה לזנוח את תפקידה כמגן האזרחים.
ללא שינוי שורשי, ללא חקירה אמיתית - לא של מח"ש הכושלת אלא של ועדת חקירה בלתי תלויה - של מקרי ההרג וללא הכרה בערבים הבדואים כאזרחים שווים, הסובלים מאפליה ממסדית כמדיניות, הנגב ימשיך להיות מערב פרוע שבו הצדק נקבר באדמה.
הפתרון שיש לקדם באופן דחוף אמור להתחיל בהעברת מח"ש לגוף חיצוני בלתי תלוי במערכת האכיפה, הכולל נציגות של הציבור הערבי, כדי להבטיח שקיפות ואמון בתוצאות החקירה. יש להחיל נוהל מחמיר, שבו כל אינטראקציה בין שוטר לאזרח בנגב חייבת להיות מתועדת, ואי־הפעלת מצלמה במהלך אירוע ירי חייבת להיות עילה אוטומטית להשעיה ולהעמדה לדין משמעתי, כדי למנוע את "החורים השחורים" בראיות. ולבסוף - מעבר משיטור של "כיבוי שריפות" ופשיטות כוחניות לשיטור קהילתי אמיתי, שמעניק שירות לפני אכיפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו