"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

חמישים גוונים של ימין: כך נעלם גוש שלם מהמפה הפוליטית

בעבר, המרכז היה הטרנד הלוהט שסחף המונים בחיפוש אחר "פוליטיקה חדשה" וממלכתית • המציאות הביטחונית של השנתיים האחרונות - ובעיקר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל - מחקו את האופציות הללו

,עודכן
0השמעה
בנט לפיד וגנץ. צילום: אורן בן חקון

מי שינסה לחפש במערכת הבחירות המתקרבת את המאבק המסורתי בין ימין לשמאל, או אפילו את "דרך המלך" המתונה של המרכז הישראלי, צפוי להתאכזב. המפה הפוליטית של ישראל 2026 היא כבר לא לוח שחמט של שחור ולבן, אלא פלטת צבעים המורכבת כמעט כולה מגוונים שונים של ימין.

אם בעבר המרכז היה הטרנד הלוהט שסחף המונים בחיפוש אחר "פוליטיקה חדשה" וממלכתית, הרי שהמציאות הביטחונית של השנתיים האחרונות – ובעיקר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל - מחקו את האופציות הללו. הבחירות הקרובות הן, למעשה, תחרות בין "חמישים גוונים של ימין".

גולן קורא לאיזנקוט לחבור למפלגת הדמוקרטים או לחיבור בנט-לפיד

המרכז הפוליטי, שהיה הבטחה גדולה והפך לכוח משמעותי בעשור האחרון, עובר תהליך מואץ של "ימיניזציה". הסימן המובהק ביותר לשקיעתו של המרכז ולמחיקתו של השמאל האידיאולוגי הוא הרכב הגושים המסתמן. הבריתות החדשות שנרקמות בחדרים סגורים מלמדות על המהפך.

קחו למשל את החיבור המדובר בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. לפיד, שהיה הסמל המובהק של המרכז הליברלי, מבין כיום שכדי לחזור להנהגה הוא חייב "עוגן ימני" משמעותי בדמותו של בנט. המפלגה המשותפת שלהם לא תדבר על פתרון שתי המדינות או על ויתורים טריטוריאליים - היא תדבר על ניהול המלחמה, על עוצמה צבאית ועל כלכלה חופשית.

למעשה, לפיד "נבלע" בתוך הנרטיב הימני־ביטחוני שמוביל בנט. בנט, איש הימין המובהק, מעולם לא עזב את בסיס האם האידיאולוגי שלו; הוא רק חיפש לו אריזה חדשה, "ממלכתית" יותר. החיבור ביניהם אינו פשרה אידיאולוגית, אלא הכרה בכך שהמרכז הישראלי בגרסת 2026 הוא למעשה "ימין לייט".

נבלע בנרטיב ימני-ביטחוני. לפיד בישיבת הסיעה,צילום: אורן בן חקון

באופן דומה, הדיבורים על איחוד כוחות בין אביגדור ליברמן לגדי איזנקוט הם המסמר האחרון בארון הקבורה של "המרכז הביטחוני" המתון. ליברמן, איש הימין החילוני הנוקשה, אינו מחפש שותפות שתמשוך אותו לשמאל. להפך, הוא מחפש דמות ביטחונית כמו איזנקוט כדי להציע לציבור "ימין אופרטיבי" – ימין שיודע לנהל צבא, להכריע את חמאס ולבלום את איראן מבלי להיקלע לקיצוניות דתית, אך גם מבלי להתנצל על השימוש בכוח. איזנקוט, שהיה מזוהה עם האגף הממלכתי והשקול יותר, מוצא את עצמו בתוך מסגרת שהיא ימנית־ניצית לכל דבר ועניין.

התהליך הזה אינו מקרי. 7 באוקטובר שינה את הדנ"א של הבוחר הישראלי. המונח "שמאל" הפך למילה גסה כמעט בכל מעגל חברתי, וה"מרכז" נתפס כפרווה מדי, כמי שלא השכיל להבין את אכזריות האזור שבו אנו חיים. כיום הציבור הישראלי לא מחפש פשרות, הוא מחפש הכרעה, הרתעה ותקומה. לכן, כל שחקן פוליטי שחפץ חיים נאלץ לאמץ רטוריקה ימנית, מדיניות ביטחונית נוקשה ודגש על זהות לאומית.

מה שנותר לנו על המדף הם "חמישים גוונים של ימין": יש לנו את הימין המסורתי־שמרני של הליכוד, את הימין הדתי־אמוני של הציונות הדתית, את הימין החילוני־מיליטנטי של ליברמן ואיזנקוט, ואת הימין הליברלי־ביטחוני של בנט ולפיד. המאבק הוא כבר לא על "לאן הולכים" (ימינה או שמאלה), אלא על "מי הימני האחראי ביותר" ועל "מי יבצע את מדיניות הימין בצורה היעילה ביותר".

היעלמות המרכז והשמאל־מרכז היא סימפטום לחברה שנמצאת במלחמת קיום. כשציר הרשע מנסה לחסל אותנו, אין מקום לערפול אידיאולוגי. הבחירות הקרובות יוכרעו בין הגוונים השונים של המחנה הלאומי. השאלה אינה אם נהיה ימין, אלא איזה ימין נהיה: כזה שמקדש את הסטטוס־קוו, כזה שחותר לשינוי מבני במערכת המשפט, או כזה שמבקש לשלב בין עוצמה צבאית לניהול ממלכתי.

כך או כך, הקלפיות יתמלאו בפתקים של ימין - בשינויי גוון קלים בלבד.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לפוליטיקה ותקשורת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר