פעם, לפני היות המשרד להגנת הסביבה, היו ילדי ישראל מבעירים מדורות ענק בל"ג בעומר. חלקם הגדילו לעשות, ומלבד תפוחי אדמה נהגו לשרוף במדורה בובה של היטלר, צורר היהודים.
בספרד שריפת דמויות משמשת בידור למבוגרים עד היום. לפני כחודש, בחג הפסחא בכיכרה המרכזית של עיירה קטנה באנדלוסיה, לקול מצהלות ההמון, הועלתה דמות יהודי - ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו - על המוקד. ראש מועצת העיירה, מריה דולורס וואלדס, ציינה עם סיום הטקס בסיפוק כי הצלם של היהודי "בער נהדר".
האינקוויזיציה שפעלה בספרד בין 1482 ל־1834 כוונה אמנם נגד נוצרים, אך רוב קורבנותיה היו מה שכינו אז בספרד "נוצרים חדשים", כלומר יהודים מומרים. רובם הואשמו ב"התייהדות". העלאות על המוקד נערכו גם אז בכיכרות הערים ובנוכחות השליטים המקומיים, שנתנו להן חסות. היה זה ללא ספק המופע הטוב בעיר והאינקוויזיציה דאגה למכור כרטיסים להמונים, שכן ראתה ב"אוטו דה פה" - "מעשה האמונה", כך כונה האירוע בספרד - אירוע חינוכי.
שני סוגי העלאות למוקד של יהודים מומרים בוצעו באותן כיכרות: שריפה של יהודים מומרים בגופם, ושריפה של יהודים מומרים בצלמם. המומרים שהצליחו להימלט מהמדינה לפני שהאינקוויזיציה הצליחה להניח עליהם את ידה, היו נשרפים ב"צלמם" בלבד - כלומר שרפו בובה בדמותם, כשהיא נושאת שלט שעליו מצוין שמם. בובת נתניהו, אגב, נשרפה ללא שלט עם שמו - הוא מפורסם בכל העולם, לא היה צורך.
נראה כי מצד אחד אפשר לייחס את הטקס האומלל שהתרחש בספרד לחזרתה ההיסטורית של האנטישמיות לרחבי העולם הנוצרי. דומה כי זאת מתאפשרת בזכות העובדה ששנאת היהודים מעולם לא נעלמה בקרב חלק ניכר מהנוצרים, וכי מה שנעלם היה רק הביטויים החיצוניים שלה, שמאז הטרגדיה האפוקליפטית של השואה, ולאור רגש האשמה המוצדק של העולם הנוצרי מולה, הפכו אסורים ובלתי נכונים פוליטית. הזמן שעבר מאז מאפשר עתה, מקץ 80 שנה, את חזרתם של ביטויים חיצוניים אלה.
אבל מה שמאפשר חזרה של פרקטיקות אנטישמיות היסטוריות, דוגמת שריפת יהודים בצלמם בכיכר העיר, אינו הזמן, אלא הבורות. חזקה על ראשת העיר וואלדס, אישה כבת 50, חברה במפלגתו האנטישמית של ראש ממשלת ספרד סאנצ'ס, שאילו היתה יודעת כי האינקוויזיציה שרפה גם בובות של יהודים מומרים, היתה נזהרת יותר הן במעשיה והן בדבריה. הבורות היתה כאן בעוכריה, שכן ניתוק אירוע השריפה מהקשרו ההיסטורי מאפשר לו לכאורה ביטוי עצמאי, אקטואלי ואפילו תמים.
הטקס המתבצע בכל שנה בחג הפסחא בעיירה האנדלוסית הנדונה, העיירה אל בורגו שליד מלגה - טקס "שריפת יהודה" - אינו מקוטלג כטקס לשריפת דמויות יהודיות דווקא, אלא, כפי שהתבטאו גורמים בעיירה, כטקס ל"שריפת הרוע". בשנים הקודמות, למשל, הועלו שם על המוקד דמויות של שחקני כדורגל מקומיים שהורשעו באונס. אלה רק ההקשרים ההיסטוריים, שהיו מוכרים לראש העיר כנראה באופן מעורפל בלבד - ההקשר האנטישמי העתיק של נקמה ביהודה איש קריות על בגידתו בישו, וההקשר הימי־הביניימי של שריפת יהודים מומרים בדמותם המיוצגת בידי בובה - שהקנו לטקס את ממדיו המפלצתיים.
יש, אם כך, להילחם בבורות.
בישראל מתאמצת מערכת החינוך לבער את הבורות בכל הקשור לשואת היהודים במזרח אירופה, אבל ביחס להתעמרות ההיסטורית והאנטישמית ביהודים לא־אשכנזים לאורך השנים - המאמץ פחות משמעותי. מאחר שישראל היא המרכז העולמי למידע בנוגע לרדיפת היהודים, הבורות הזאת זולגת מישראל אל העולם, והיא זאת שאפשרה גם את האירוע הדוחה הזה. האם לא הגיע הזמן לשנות את המציאות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו