התקשורת הישראלית מתהדרת לעיתים קרובות בתפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", אך נדמה שבתקופה האחרונה, כשמדובר ביחס לחברה החרדית, היא אימצה לעצמה תפקיד אחר ומסוכן הרבה יותר: תפקיד הצייד.
המקרה של כתבת חדשות 12, ענבר טויזר, שפרסמה תיעוד של שני בחורי ישיבה שדפקו על דלת ביתה בערב יום העצמאות כדי לבקש צדקה, אינו "טעות עיתונאית" או "רגע של כעס". זהו זיקוק של תרבות סטריאוטיפית שלמה, שהופכת את המצלמה לכלי של שיימינג, השפלה וסימון מטרות.
הסצנה המתוארת בסרטון היתה יכולה להסתיים בסירוב מנומס או בתרומה קטנה, כפי שקורה באלפי בתים בישראל מדי יום. אולם טויזר ובן זוגה בחרו להפוך את המפתן הפרטי לזירת תחקיר עוינת. "ידוע לכם שבגיל 18 צריך להתגייס? אתם מכירים את החוק?" הם הטיחו בנערים ההמומים, שתועדו והועלו לרשת כחלק מ"חשיפה" של עוול חברתי כביכול.
ברגע הזה הנערים החרדים הפסיקו להיות אינדיבידואלים המבקשים סיוע עבור "הכנסת כלה", והפכו לקריקטורה מגזרית - סמל לכל מה שמרתיח את הציבור החילוני בסוגיית הגיוס. הבעיה העמוקה בגישה הזו היא הדה־הומניזציה.
כאשר עיתונאית בכירה משתמשת בכוחה כדי "לחנך" נערים בודדים על מפתן דלתה, היא מבצעת מעשה של בריונות תקשורתית בחסות האידיאולוגיה.
האם טויזר היתה מעלה בדעתה לתחקר באופן דומה נער מאוכלוסייה מוחלשת אחרת על חובותיו האזרחיות? סביר להניח שלא. אך החרדי בתקשורת הישראלית הוא "מטרה חופשית". הוא נתפס כחלק מגוש אחיד שאין לו פנים, אין לו רגשות ואין לו זכות לפרטיות.
גם תגובתה של טויזר לאחר הסרת הסרטון חשפה את עומק השבר. במקום התנצלות על הפגיעה בפרטיותם של נערים שלא עשו לה כל רע, היא בחרה להתבצר בעמדתה: "לא להתגייס בתקופה כזו - זה בהחלט דבר שאפשר להתבייש בו". היא גייסה את השירות הצבאי של בן זוגה ואת כאב השכול כדי להצדיק התעמרות במי שכלל לא היה צד בעימות הזה. כאן טמון הסטריאוטיפ בשיאו: התפיסה שהכאב המוצדק בציבור הכללי מעניק רישיון להשפיל כל חרדי באשר הוא, ללא קשר לזהותו או למעשיו.
המגמה הזו מעידה על כישלון אתי של המערכות התקשורתיות המרכזיות. במקום לגשר על פערים או להסביר את מורכבות החברה החרדית, הן בוחרות לייצר "נרטיב של פחד". במחקר שפרסמנו לאחרונה ב"Howard Journal of Communication" (בשיתוף ד"ר צוריאל ראשי), מצאנו כי בעוד החברה מצפה מהתקשורת לאחות קרעים, בפועל היא מתפקדת לעיתים כגורם מתסיס.
החברה החרדית מוצגת לא אחת דרך נרטיבים של "איום" - דמוגרפי, כלכלי או ערכי. כאשר דימויים אלו מחלחלים מהאולפנים אל המרחב היומיומי, הם מייצרים אקלים חברתי חשדני ומקוטב, הדוחק יחידים אל עמדות מגננה והקצנה.
הנזק של סרטונים מסוג זה ארוך־טווח. הוא גורם לציבור החרדי להרגיש נרדף ודחוי, ומחזק בקרבו את התחושה שהתקשורת הכללית היא אויב שיש להישמר מפניו. מנגד, הוא מזין את הציבור היהודי הכללי בתחושת עליונות מוסרית כוזבת, המבוססת על השפלת החלש.עיתונות אמיתית אמורה לשאול שאלות קשות את מקבלי ההחלטות ואת ראשי המפלגות, ולא להיטפל לנערים שמבקשים צדקה.
אם אנחנו חפצי חיים כחברה אחת, עלינו להוקיע את השימוש במצלמה ככלי לשיימינג מגזרי. הכבוד האנושי אינו מותנה בלבישת מדים, והזכות שלא להיות מושפל על מפתן ביתך צריכה להיות שמורה לכל אדם - גם אם הוא חובש מגבעת ודופק בדלת בערב יום העצמאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו