1. מכיוונים ידועים מנסים לייצר משוואה בין המפלגות הערביות לחרדיות: "הן לא ציוניות". המשוואה נועדה להשחיר את השותפות ההיסטורית בין הקואליציה הנוכחית למפלגות החרדיות. האירוניה היא שאותם כוחות המתייחסים לבני עמם כאויבים, משבחים את רעיון השותפות הקואליציונית עם המפלגות הערביות נגד הרוב היהודי' ומתנגדים לחוק יסוד: ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי.
טיבה של עצלות מחשבתית הוא, שאינה מחפשת דקויות והבדלים. נכון שהיו ויכוחים אידיאולוגיים חריפים בין היהדות החרדית לזרמים הציוניים, אבל כיום הם טובים להיסטוריונים ולמעמיקי הגות. החברה החרדית קיבלה את קיומה את המדינה ומעוניינת בה. הוויכוח ההיסטורי הוכרע וכעת הוא נסב על תוכנה של המדינה.
2. לכנות את החרדים "לא ציונים" זו זילות הציונות. האתוס המרכזי של הציונות הוא האמונה בזכות היהודים לשוב הביתה לציון, מולדתם ההיסטורית. הציונות היתה הביטוי הפוליטי לחלום הדורות שנוסח עוד בתנ"ך: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", חזה משורר תהלים. הנביא ישעיהו דיבר במאה השמינית לפנה"ס על פדויי הגלות: "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל-רֹאשָׁם...", ונביא החורבן ירמיהו, ראה מבעד למסך דמעותיו את תקופתנו: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן". שיבת ציון היא החזון שסביבו התאחדנו בגלויותינו, ולמימושו הריאלי כמהנו. במישור הכללי הזה, רוב מוחלט של החרדים מקבל את מדינת ישראל כמימוש החזון הזה. לומר על החרדים כיום שאינם מקבלים את חזון שיבת היהודים לציון - זה להכחיש את הבסיס הנבואי של הציונות.
3. אומרים המקטרגים: אבל החרדים אינם שותפים לחזון החילוני של המדינה. לא מדויק; תלוי היכן. בתחום הצבאי, בכלכלה, במדע, בתחום העירוני, בטכנולוגיה הגבוהה, בארגוני החברה האזרחית, בסדרי הממשל - החרדים שותפים לתפיסה המובילה בהם. המחלוקת ניטשת בתחומי התרבות והמשפט וביחסי דת ומדינה - אבל גם בקרב הציבור הכללי ישנן השקפות עולם שונות בסוגיה. אדרבה, החרדים טוענים שהמדינה אינה מספיק יהודית לטעמם בתחומים הללו, כלומר מקבלים עקרונית את חזון המדינה היהודית.
4. לא כך ביחס למפלגות הערביות. נכון הוא שחלק גדול בקרבן משלים עם היות ישראל מדינה יהודית - וכך התבטא ח"כ מנסור עבאס - אבל רק כעובדה עכשווית; בעוד החזון העתידי של כל המפלגות הערביות, כולל זו של עבאס, הוא לשנות את זהותה של ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל לאומיה". ודוק: לא "מדינת כל אזרחיה" כפי האמרה הרווחת, שהרי זה המצב כיום: לכל האזרחים בישראל זכויות אזרחיות שוות.
חזון המפלגות הערביות (ושל "ועדת המעקב העליונה") הוא להכיר בערביי ישראל כמיעוט בעל זכויות לאומיות שוות לרוב היהודי. במילים אחרות: הן מתנגדות לחזון הבסיסי של הציונות בדבר שיבת היהודים לציון. למען האמת, הם מכחישים את זכותנו ההיסטורית, המשפטית והדתית על הארץ הזאת וטוענים שישראל היא "תולדה של פעולה קולוניאליסטית". בשיחה שפרסמתי בישראל היום, הגדיר ד"ר ג'מאל זחאלקה, כיום יו"ר ועדת המעקב, את מדינת ישראל כילד שנולד מאונס - "הציונות אנסה את פלסטין"...
5. שנאת הליכוד והעומד בראשו, רה"מ בנימין נתניהו, הביאה לחבירה עם גורמים החותרים תחת בסיס קיומה של ישראל, גם אם מילותיהם נשמעות מתונות. תהליך דומה אירע עם זוהרן ממדאני בניו יורק. עכשיו חלק ממצביעיו היהודים קוראים לעזרה. יש להיזהר מ"תקיה", רמייה המותרת באסלאם מול ה"אויב". אם רוצים לשלב מפלגות ערביות בקואליציה, אסור לבסס את הממשלה על קולותיהם אלא רק כתוספת ל־61 ח"כים השותפים לחזון הציוני של מדינת היהודים. כך לא נעמיד את הח"כים הערבים בקונפליקט בשאלות חוץ וביטחון, ולא נפגע באופיה ובזהותה של ישראל כמדינתו היחידה של העם היהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו