כל הסכם שנחתום היום הוא המחאה דחויה למלחמה של מחר. גם אם טראמפ יביא את הדיל המושלם על הנייר, המחיר - שימור משטר האייתוללות והזרמת חמצן כלכלי - יהפוך את העימות בעתיד לסיוט שאי אפשר לדמיין.
בימים אלה, כשדונלד טראמפ חוזר לבית הלבן והדיבורים על "עסקה גדולה" במזרח התיכון שבים לשולחן, הפיתוי לכך עצום. הרי על הנייר זה נשמע כמו הפנטזיה הישראלית האולטימטיבית: נשיא אמריקני חזק ונחוש, כזה שלא חושש להפעיל לחץ מרבי, כופה על טהרן הסכם כניעה.
דמיינו את זה - איראן מתחייבת להתפרק מגרעין, מפסיקה את מימון הפרוקסיז בעזה, בלבנון ובתימן, ואפילו מפרקת את מערך הטילים הבליסטיים שלה. על פניו מדובר בהתגשמות חזון אחרית הימים. אלא שדווקא התרחיש האופטימי הזה הוא המסוכן ביותר. הוא האשליה האופטית שעלולה להוביל אותנו לאסון, או במילים היסטוריות מדויקות יותר: זהו "הסכם מינכן" של דורנו.
כדי להבין למה, צריך להסתכל מעבר לסעיפים הטכניים של ההסכם, אל עבר המחיר שאיראן תקבל בתמורה. אין הסכם מדיני ללא תמורה, ובעולם הריאל־פוליטיק התמורה שאיראן תדרוש - וגם תקבל - היא כפולה: שימור המשטר והסרת הסנקציות. וזה בדיוק שורש הרע.
נניח שטראמפ משיג את הדיל האידיאלי. איראן חותמת. בתמורה הכלכלה האיראנית, שנמצאת כיום על סף קריסה, מקבלת עירוי דם מיידי. הסנקציות מוסרות, הנפט זורם בחופשיות לשווקים והשקעות זרות חוזרות לטהרן. איראן חוזרת להיות מעצמה כלכלית אזורית לגיטימית. המשטר, שמתנדנד כרגע על כרעי תרנגולת תחת לחץ פנימי וחיצוני, מקבל תעודת ביטוח לחיים. הוא מתייצב, מתעשר, וחשוב מכל - קונה זמן.
וזמן הוא המצרך הקריטי ביותר כאן. כהונתו של נשיא אמריקני היא קצובה. לשעון הפוליטי בוושינגטון יש תאריך תפוגה ברור - פחות משלוש שנים של אפקטיביות ממשית עד שהקמפיין הבא מתחיל.
לעומת זאת, לשעון של משטר מהפכני־דתי אין מחוגים. האייתוללות משחקים את המשחק לטווח הארוך.
הם יחתמו על הנייר, יחייכו למצלמות, יקפלו את הצנטריפוגות למחסנים, וינצלו כל דולר שנכנס כדי לבצר את שלטונם מבית ולהכין את התשתית לעתיד.
מה יקרה ברגע שטראמפ יעזוב את החדר הסגלגל? מה יקרה כשהלחץ האמריקני יתרופף, כפי שתמיד קורה בדמוקרטיות מערביות שמתעייפות מעימותים? התשובה ברורה וכואבת: איראן תקרע את ההסכם לגזרים. זה לא עניין של "אם", אלא של "מתי". אלא שהפעם, בסיבוב הבא, לא נפגוש מדינה מוכה, מבודדת וענייה. נפגוש מעצמה עשירה, עם קופת מזומנים מלאה, עם משטר יציב שנהנה מלגיטימציה בינלאומית, ועם מוטיבציה כפולה ומכופלת להשמיד את ישראל.
המשמעות של חתימה על הסכם כעת היא דחיית הקץ בתמורה להגדלת הסיכון. השקט שנשיג לשלוש או לארבע השנים הקרובות הוא שקט מתעתע. אנחנו קונים שקט לטווח קצר ומשלמים במלחמה טוטאלית בטווח הבינוני.
המלחמה מול איראן אחרי שהיא תשתקם כלכלית ותתעצם צבאית בחסות הכסף המערבי, תהיה קשה, מדממת והרסנית עשרות מונים מכל מה שאנחנו מכירים היום.
לכן המסקנה חייבת להיות חדה ונוקבת, גם אם היא לא פופולרית באולפנים הדיפלומטיים: אסור להגיע עם איראן לשום הסכם. גם הסכם שנראה ככניעה איראנית הוא למעשה ניצחון איראני, משום שהוא מבטיח את הישרדות המשטר. כל עוד המשטר הזה קיים - השאיפה להשמדת ישראל נשארת בעינה.
ההיסטוריה שפטה בחומרה את נוויל צ'מברליין שנופף בפיסת נייר והבטיח "שלום בדורנו", בעודו מאפשר למפלצת הנאצית להתחזק.
האופציה היחידה היא המשך הלחץ, המשך הבידוד ושלילת הלגיטימציה - עד לקריסת האיום, ולא עד לחתימה על נייר חסר ערך.
ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו