אחת מהשאלות המרכזיות בבחירות 2026 היא כמה מנדטים יקבלו המפלגה הערביות, אם ירוצו בנפרד או אם יתאחדו לרשימה משותפת. בסקר האחרון שפורסם ב"היום", המפלגות הערביות חד"ש ורע"מ זוכות בחמישה מנדטים כל אחת ובל"ד לא עוברת את אחוז החסימה, אך במקרה של איחוד כוחות - הרשימה המשותפת תקבל כ־13 מנדטים. אם כן, הפתרון לתעלומה טמון בשאלת מיליון הדולר: מה יהיה שיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי?
ח"כ טיבי: "הדרך הטובה ביותר למיגור הפשיעה הוא לסיים את הממשלה הזו"
בראייה היסטורית, השתתפות הציבור הערבי בבחירות לכנסת ידעה עליות ומורדות. בשני העשורים הראשונים למדינה (בחירות 1969-1949) שיעור ההצבעה בקרב המגזר הערבי היה קצת פחות מ־80%. בבחירות 1984-1973 שיעור ההצבעה הממוצע עמד על 65% לערך, אולם בבחירות 1999-1988 הוא שוב עלה ל־75% בממוצע. אך מאז בחירות 2001, שבהן מועמד הליכוד אריאל שרון הביס את ראש הממשלה דאז ויו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק בפער עצום של 25% - הציבור הערבי החל להצביע ברגליים.
הפער העצום שבו הביס שרון את ברק נבע, בין היתר, מהעובדה שכמועמד גוש המרכז־שמאל, ברק איבד את תמיכתו המסורתית של המגזר הערבי - רק 19% מהמגזר הגיעו לקלפי בבחירות 2001, לעומת 75% בבחירות 1999. ערביי ישראל, שבבחירות 1996 ו־1999 העניקו את תמיכתם בשיעור של 95% לפרס ולברק מול נתניהו, זעמו על התנהלותו של ברק מול הפלסטינים על רקע האינתיפאדה השנייה - בייחוד לאחר אירועי אוקטובר, שבהם נהרגו 13 ערבים ישראלים בעימותים עם משטרת ישראל.
חשוב לציין שהפסדו של ברק נבע בעיקר מחוסר התמיכה שזכה לה בקרב הציבור היהודי, וכי גם אם ערביי ישראל היו מצביעים בשיעורי הצבעה דומים לאלו של בחירות 1996 ו־1999 - ברק היה לכל היותר ממתיק את תבוסתו לפער של 12%.
גם מבלי להתייחס לבחירות 2001, שאותן החרים הציבור הערבי שבראייתו לא היה עבור מי להצביע - בבחירות 2003, שבהן חזרו להצביע בפתק אחד עבור מפלגה, חלה ירידה בשיעור ההצבעה מ־75% ב־1999 ל־62% ב־2003. מאז, שיעור ההצבעה במגזר הערבי תלוי בשאלה אם המפלגות הערביות רצות ביחד ברשימה משותפת. אם כן, שיעור ההצבעה גבוה יחסית, וכך גם המנדטים (65% ו־15 מנדטים בבחירות 2020). אך אם המפלגות הערביות רצות בנפרד, שיעור ההצבעה צונח לקצת יותר מ־50%, ואף פחות מזה (45% בבחירות 2021), וכך גם מספר המנדטים (10 מנדטים בבחירות 2019 א', 2021 ו־2022).
תופעה מרתקת נוספת היא שיעור ההצבעה של הציבור הערבי למפלגות ציוניות. בעוד בשלושת העשורים הראשונים למדינה (בחירות 1977-1949) כ־30% בממוצע מערביי ישראל הצביעו למפלגות ציוניות - בבחירות 1992-1981 אף עלה נתון זה ל־50% בממוצע. בבחירות 1992 אפילו היה רוב של 52% בשיעור ההצבעה למפלגות ציוניות - בעוד העבודה בראשות יצחק רבין זכתה ל־20% מקולות הערבים (קצת יותר משני מנדטים). עם זאת, מאז נרשמה עלייה חדה בשיעור ההצבעה למפלגות הערביות - מ־62% בבחירות 1996 לשיא של 88% בבחירות 2020, ובארבע מערכות הבחירות האחרונות - ממוצע של קצת יותר מ־15% מערביי ישראל הצביעו למפלגות ציוניות.
לסיכום, אף שישנם אלו המייחלים לכך שבחירות 2026 יהוו נקודת מפנה ושהציבור הערבי ינהר לקלפיות ("אינשאללה", במילותיה של לוסי אהריש), קשה לראות שיחול שינוי משמעותי בדפוס ההצבעה של החברה הערבית. נראה שכל זמן שהנהגת הציבור הערבי מזדהה עם ההנהגה הפלסטינית שקוראת להשמדת ישראל, ומאשימה את המדינה בעובדה ששיעור הרציחות בחברה הערבית גדול פי 20 מזה שבחברה היהודית - ערביי ישראל ימשיכו להצביע ברגליים.
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה. מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו