הקו המחבר בין נצרת למינסוטה - וההבדל הגדול

ימים אחדים לפני סערת ונצואלה הודיע נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על צעד חריג: השעיית כלל הכספים הפדרליים המיועדים למעונות יום במדינת מינסוטה. הסיבה? חשיפה של אחת מהונאות הכספים הציבוריים הגדולות שידעה ארה״ב בעשורים האחרונים. במרכז הפרשה עומד תחקיר שפרסם עיתונאי צעיר בשם ניק שירלי ברשתות החברתיות, אשר חשף כיצד מהגרים סומלים במינסוטה ניצלו באופן שיטתי את מנגנוני הרווחה והפיקוח הדמוקרטיים של ארה״ב וגזלו כספי מיסים בהיקף המוערך בכ־9 מיליארד דולר.

ההונאה לא היתה מקרית, אלא מתוכננת ומתוחכמת: הוקמו מאות מעונות יום ועמותות "ללא מטרות רווח", שנועדו לכאורה לספק שירותי בריאות וביטחון תזונתי. בפועל, הכספים הציבוריים זרמו לחברות קש. המציאות שנחשפה היתה עגומה: אין ילדים במעונות, אין שירותי בריאות, משרדים כמעט ריקים. והכסף? נעלם. יש שינסו למסגר את הסיפור ככשל של הגירה לא מוסדרת.

אלא שההסבר הזה מתעלם מהעובדה המטרידה באמת: משרתי ציבור ונציגי שלטון החוק שיתפו פעולה, במודע או ברשלנות פושעת, עם התרמית.

במקביל, וכמעט ללא הדים ציבוריים, נחשפה בחודש האחרון בישראל הונאת ענק בעיריית נצרת. במרכזה עומד ראש העיר, עלי סאלם, שהעביר כספי ציבור לארגון פשיעה מוכר והוביל את העירייה לגירעון של מאות מיליוני שקלים. גם כאן ננקט צעד חריג: שר הפנים, משה ארבל, הדיח את ראש העיר, פיזר את מועצת העיר של הרשות המקומית הגדולה ביותר בחברה הערבית ומינה ועדה קרואה לניהולה.

אלא שבמקרה של נצרת לא היה צורך בעיתונאי מחתרתי או בתחקיר סודי. הכתובת היתה על הקיר. כבר שנים תושבי העיר אינם מקבלים שירותים בסיסיים שכספי המיסים שלהם, ושל כולנו, אמורים לממן: אשפה נערמת ברחובות ללא פינוי, משכורות אינן משולמות, והעירייה מתפקדת למעשה כגוף משותק. ואם לא די בכך, בספטמבר 2023, ערב הבחירות לרשויות המקומיות, הודיע מוסעב דוחאן, המועמד שהתמודד מול עלי סאלם, על פרישתו מהמרוץ, לאחר שלטענתו ניסו לחסל אותו ואת אחיו בירי מרכב חולף, שפגע בשלושה אנשים שעמדו בקרבתו.

בארה״ב פרשת מינסוטה טלטלה את המערכת כולה - מהנשיא, דרך כלי התקשורת המרכזיים ועד הרשתות החברתיות, כולם עוסקים בה כהפרה חמורה של שלטון החוק וככישלון של הממשל במדינה בראשות המושל טים וולז. הנושא הפך לשיח ציבורי סוער ולמוקד ביקורת נרחב. מנגד, בישראל, למעט כמה כותרות יבשות על הדחת ראש עיר, כמעט לא התקיימו דיונים, תחקירים או ביקורת ציבורית עמוקה על הפגיעה החמורה בשלטון החוק בעיריית נצרת.

לא על שיתוף הפעולה עם ארגון פשיעה, לא על ריסוק אמון הציבור, ולא על הניצול הציני של מדיניות חברתית שנועדה לסייע לחברה הערבית תוך זלזול בוטה בחיי תושביה.

מדוע בישראל לא רעדו אמות הסיפים לנוכח תרמית חמורה כל כך, אף יותר מזו של מינסוטה, שכן כאן ידוע בוודאות שהכסף הועבר ישירות לארגון פשיעה? אולי משום שהתרגלנו. אולי משום שאיש כבר לא הופתע.

ואולי משום שבישראל מתקיימים מגזרים שלמים שמתעלמים משלטון החוק ומנצלים לרעה מדיניות רווחה רחבה, שממשלות ישראל ממשיכות להגדיל שנה אחר שנה ללא פיקוח מספק. העובדה היא שהתשתית התקציבית בישראל רעועה. בניגוד לארה"ב, שבה כל דולר ציבורי מתועד, נמדד ומפוקח לפי יעדים ברורים, בישראל כמעט לא נעשה מאמץ אמיתי לייעל את העברת כספי הציבור או לבנות מנגנוני בקרה אפקטיביים.

ייתכן שדווקא מהאמריקנים, אלה ש"הולכים לפי הספר", הגיע הזמן ללמוד. הבשילה העת להכיר בכשל, לתקן את התשתית הבעייתית ולשים סוף להפקרות.

הכותבת היא חוקרת פשיעה כלכלית בחברה הערבית וחדירת ארגוני פשיעה למכרזים ממשלתיים ולרשויות מקומיות, ועמיתת מחקר במכון "ארגמן"