חמינאי משרטט קו אדום - והשעון מתחיל לתקתק

הבחנתו האחרונה של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, בין "מפגינים" ל"פורעים" אינה פליטת פה. זהו מהלך פוליטי מוכר ומחושב, שמטרתו להכיר לכאורה במצוקה הציבורית ובו בזמן לשרטט קו אדום שממנו והלאה כל מחאה מאבדת לגיטימציה והופכת יעד לדיכוי.

הימים האחרונים, מאז סוף השבוע, מראים שהשיח הזה לא נותר ברמת ההצהרה בלבד. נוכחות ביטחונית מוגברת, מעצרים נקודתיים וניסיון לקטוע התארגנויות מקומיות מעידים כי ההבחנה בין ההגדרות כבר מתורגמת לשטח. זהו דפוס מוכר של ניהול משבר: דיכוי מדוד ומוקדם, שנועד למנוע מהמחאה להפוך לאירוע רחב ובלתי נשלט.

כך החלה מגמת דיכוי המשטר גם במחאות הכלכליות של 2019. אז, כמו היום, הוצגו דרישות אזרחיות כלגיטימיות עקרונית, בעוד האלימות יוחסה ל"יד זרה" ול"גורמים עוינים". בפועל, אותה הבחנה סללה את הדרך לאחד מסבבי הדיכוי האלימים בתולדות הרפובליקה האסלאמית. הזיכרון הזה מרחף מעל המחאה הנוכחית - והופך כל ניסוח של חמינאי לאיתות אזהרה.

אל הרגע הרגיש הזה נכנס גם הממד הבינלאומי. אמירותיו האחרונות של דונלד טראמפ, המרמזות על שינוי אפשרי במדיניות האמריקנית כלפי איראן, מחזקות את אחד הפחדים העמוקים ביותר של המשטר: התערבות חיצונית. מבצע חטיפתו של נשיא ונצואלה מדורו מדיר גם הוא שינה מעיניהם של בכירי המשטר. בטהרן עצם השיח על לחץ בינלאומי או שינוי משטר מאפשר לשלטון להחיות את נרטיב "האויב מבחוץ" - שמצדיק דיכוי פנימי בשם הגנה על ריבונות וביטחון לאומי.

מן העבר השני נשמע קול חד מתוך האופוזיציה האיראנית בגולה. מאסיה עלינז'אד, מהדמויות הבולטות במאבק נגד דיכוי נשים, קראה בשבת לאיראנים להפסיק לפחד מהתערבות זרה. לדבריה, משטר שאי אפשר להפיל "באגרופים חשופים" לא ייפול ללא סיוע חיצוני, ומטרת המחאה אינה רפורמה אלא הפלת המשטר מן היסוד.

שלושת הקולות הללו ממחישים את הדילמה של הרגע הנוכחי. בתוך איראן מתקיימת ברובה מחאה אזרחית, קיומית, נטולת הנהגה אחת ואסטרטגיה מגובשת. רבים מהיוצאים לרחובות מבקשים חיים בכבוד ועתיד בטוח. אך ככל שהמשטר מצמצם את מרחב הלגיטימציה למחאה, ככל שתעלה רמת האלימות כנגד האזרחים וככל שהשיח הבינלאומי והגולה יקצין, כך תידחק המחאה לפינה שבה מוצגת בחירה דיכוטומית: כניעה או הפלה של השלטון.

כאן גם טמון הסיכון הגדול. התערבות זרה היא חרב פיפיות בחברה האיראנית: הזיכרון ההיסטורי והלאומיות המושרשת עלולים להפוך אותה לכלי בידי המשטר. מנגד, המשך דיכוי פנימי בשם "מאבק בפורעים" רק מעמיק את הקרע ומאיץ רדיקליזציה.

אמירותיו של טראמפ, המרמזות על שינוי אפשרי במדיניות כלפי איראן, מחזקות את אחד הפחדים העמוקים ביותר של המשטר

איראן ניצבת כיום בצומת מסוכן. השאלה אינה רק אם המשטר ישרוד, אלא באיזה מחיר, ואיזו חברה תצא מן הסבב הזה.

הכותבת היא חוקרת ומרצה על איראן, המתמקדת במחאה אזרחית,בתהליכי עומק חברתיים ובמאבקי חירות בחברה האיראנית