ריקנות האמנות הגבוהה

טטיאנה אקרמן היתה עולה חדשה בת 32 שהספיקה לחיות בישראל עם בעלה והילדה במשך ארבע שנים. שמואל לוי עלה מבולגריה עם אישה ושני ילדים. לאה לוין, עליה השלום, היתה ניצולת שואה שאיבדה את כל משפחתה בשואה. היא חשבה שגם אחיה נרצח, עד שמני פאר הביא אותו ארצה במיוחד לתוכנית מרגשת. טטיאנה, לוי ולוין עשו קניות בשוק הכרמל, לפני שמחבל מתאבד בן 16 רצח אותם בפיגוע ב־2004.

כל השלושה מוזכרים כאן עכשיו, מעל דפי העיתון הזה. אך לא מוזכרים אפילו באות בכתבת 1,300 מילים של פיוט, רגש והתפעלות מעומק נפשו של באסם חנדקג'י, אמן מיוסר שזכה בפרס יוקרתי. הכתבה פורסמה ב"הארץ" בשבוע שעבר. חנדקג'י הוא גם, דרך אגב, רוצחם של טטיאנה, שמואל ולאה.

אף לא מילה אחת. לקורבנות ארכיטקט הפיגוע המחריד בלב השוק אין שמות, אין פנים ואין סיפור בעיתון "הארץ". הם אפילו לא תפאורה.

יותר מ־1,300 מילים הוקדשו כדי להתמקד בנפשו הפצועה של באסם חנדקג'י הרוחני. 1,300 מילים שדילגו באלגנטיות על דברי שופטי בית המשפט המחוזי ששלחו אותו לשלושה מאסרי עולם. משום מה בחרו השופטים שלא לראות מולם סופר רגיש כי אם מפלצת נחושה ומתוחכמת. בגזר הדין הם עמדו המומים מול האינטנסיביות והיצירתיות שהפגין בטוויית "קורי המוות", וציינו במפורש את "המאמץ העילאי", כן עילאי, שחנדקג'י השקיע כדי לארגן אירוע שבמסגרתו יירצחו יהודים. הוא לא נח ולא שקט עד שהצליח להחדיר את המוות ללב תל אביב.

חנדקג'י מצוטט בכתבה כמי שמסביר שזו היתה הדרך שלו לבטא את מעורבותו כאינטלקטואל מול האויב הציוני. הוא מגדיר את זכייתו בפרסי ספרות כ"ניצחון לעזה" וכחלק מההתנגדות. אין שאלות קשות, אין תזכורת לדם שנשפך. יש הערכה ליכולת של הרוצח להפוך את הכלא ל"נקודת תצפית תרבותית".

יש התמקדות בכאפייה שלצווארו, בטיול הרומנטי שלו על גדות הנילוס בקהיר, יש הפלגה בתיאורי סופרים פלשתינים נוספים שצמחו בכלא, כמו וואליד דקה שחילק את זמנו בין כתיבת ספר ילדים קסום לבין עינוי ורצח החייל הישראל משה תמם. 1,300 מילים שנועדו לקדם את חנדקג'י ממתכנן רצח לאינטלקטואל. מרוצח קר ומחושב לאיש רוח. כתבת יח"צ מאת עיתון עברי שמתפרנס בעיקר מפרסומיו באנגלית.

בכתבה יש התמקדות בכאפייה שלצווארו, בטיול הרומנטי שלו על גדות הנילוס בקהיר. 1,300 מילים שנועדו לקדם את חנדקג'י ממתכנן רצח לאינטלקטואל. מרוצח קר ומחושב לאיש רוח. כתבת יח"צ מאת עיתון עברי שמתפרנס בעיקר מפרסומיו באנגלית

עיתון "הארץ" כבר מניח שאת קוראיו זה לא אמור לעניין. מבחינתם, המאמץ העילאי היחיד שביצע חנדקג'י בחייו אינו מה שתיארו השופטים, אלא כתיבת ספרו "מסכה בצבע השמים". עיתון "הארץ" לא בחר, באופן לגיטימי, בצד השמאלי של מפת הדעות בישראל. הוא בחר לנטוש את הצד הישראלי ולאמץ את זה של האויב. קפיצת מדרגה אפילו במונחי עיתון שהתגאה בטורי "הרוצחים לטיס".

יותר מ־1,300 מילים על רוצח וספרות פלשתינית מרגשת, ואפס מילים על טטיאנה, שמואל ולאה, שלא יטיילו על גדות הנילוס עם משפחתם, ולא יזכו לקרוא ספרות גבוהה של גיבור תרבות בעיתון שבחר לזרוק את המצפן המוסרי שלו לים.

1,300 מילים של חרפה, ואף לא מילה אחת של אמת מוסרית.