הנה הם באים: ימים של רפש

זאת הולכת להיות השנה הכי פוליטית והכי סוערת פוליטית זה שנים.

זה עדיף כמובן על מה שחווינו כאן בשנתיים האחרונות, אבל צריך להיערך גם לצרות האחרונות האלה.

העיניים נשואות לשינוי כללי המשחק, והשינוי הזה לא צריך להיות דווקא בתוך המערכת הפוליטית - הוא יכול להיות גם באופן שבו האנשים במערכת הפוליטית מבינים ומתייחסים לעבודתם ולפעילויותיהם.

הנה דוגמה מצוינת:

בלב המערבולת נתון בימים אלה חוק הגיוס המתחדש, שכאז כן עתה אין בו מתום. כולו רק פצע וחבורה ומכה טרייה.

נראה שלא היה מעולם עניין לאומי, הקשור בפלח אוכלוסייה אחד, שכה דימם והיה כה אמוציונלי כמו הסוגיה הזו. אפשר להתווכח כמה שרוצים על אופן הגיוס, על אופי המאבק, על טון הוויכוח, על אלמנטים מיותרים של שנאה שנכנסים אליו, על הרבה זיוף ופוזה מכל הצדדים ועל המצב והקונפליקטים שבכלל הביאו למצב הזה מלכתחילה, אבל דבר אחד חייב להיות ברור לנציגות החרדית בנושא המדובר: זה לא יכול להמשיך להתנהל כפי שזה התנהל בהיבט אחד מרכזי - והוא זיהוי הפרטנר וקביעת חוקי המשחק וזהות השחקנים במגרש.

העיקרון המרכזי צריך להיות העברת זירת השיח מהפוליטיקה אל הזירה האזרחית. השיח בנושא הזה כבר חורג מזמן מהמסדרונות הפוליטיים ונוגע לליבת היחסים בין אוכלוסיות שונות בישראל.

הכנעת הקואליציה ויצירת מתווה שיהיה מקובל על כלל חבריה ויביא לשרידותה של הממשלה - לא יספיקו. זה לא עניין קואליציוני. הסוגיה הזו היא לא חוק עזר עירוני או שאלה תקציבית שמספיק לה רוב קואליציוני.

מדובר בשאלה עקרונית, מטלטלת, שצריכה להיות מוכרעת ברמה הלאומית או בקונצנזוס רחב, או לפחות באופן שיתקבל גם על האופוזיציה.

בכל דרך אחרת זה לא יעבוד, או יעבוד לרגע ויביא לחורבן גדול ברמת השיח וברמה הציבורית.

בעניין הזה אחראית הנציגות החרדית לא רק לשולחיה ולראשיה, אלא ללב־ליבה של הרוח הישראלית ולעתיד החמקמק של כלל המדינה.

והאמת? ניסוחים דיפלומטיים המקובלים על כולם וניסוח פתלתל של מריחת זמן והקמת ועדות - עדיפים בהרבה על פני ניסיונות הכרעה חד־צדדיים פנים־קואליציוניים.

המצב הוא כל כך דיכוטומי, כלומר כזה שבמסגרתו שלמות המחנה היא מעל לכל, עד שניתן יהיה להגיע לאיזו הסכמה קואליציונית או להציג חוק שיאפשר חזרת הנציגים החרדים לממשלה.

אבל יהיו אלה טעות ומכשול אמיתי בדרך לשיקום ולניסיון לקיים כאן איזשהם חיים נורמליים בזמן שנותר עד לבחירות, ובעיקר לאחריהן. את הפגישות שמקיימים בלילות אלה אטיאס וביסמוט ודרעי וגפני צריך לקיים גם עם נציגים מהאופוזיציה, או לפחות מגופים המזוהים עם האופוזיציה.

זה לא יעבוד אחרת. הנה גם זה מסימני התקופה: חד־צדדיות פוליטית בנושאי ליבה מהותיים כבר לא עובדת. עובדה.