מול עזה, לא לשכוח את גב ההר

1. בד בבד עם הכיתור של מחבלי עזה לאורך הקו הצהוב, שעשוי בהחלט להפוך לגבול קבע לשנים רבות - ציר פילדלפי בידינו לתמיד ומעבר רפיח בשליטה ביטחונית קבועה שלנו - העיניים צריכות להיות מופנות לעבר גב ההר, שומרון ויהודה נחלות אבותינו, ואל הרשות הפלשתינית הממשיכה לממן רוצחי יהודים ומפיצה תעמולת כזב ארסית נגד ישראל במוסדות הבינלאומיים.

חשבנו ש־7 באוקטובר חיסל את רעיון המדינה הפלשתינית. הרי עזה היתה מדינה דה־פקטו. הניסיון ההיסטורי הראה שכל מקום שממנו נסוגה ישראל הפך לחממת טרור שהוקדשה להשמדת ישראל ולרצח יהודים. אמנת חמאס מצהירה על כך בפירוש, והרשות הפלשתינית מעודדת זאת במעשים.

אחרי 7 באוקטובר תמיכה במדינה עצמאית על גב ההר, במרחק יריקה ממרכזי האוכלוסייה הגדולים ומשדה התעופה הבינלאומי, היא קריאה להתאבדות קולקטיבית. למרות ההרס הנרחב בעזה לא שמענו גינוי אמיתי וחשבון נפש רציני בקרב ההנהגה של ערביי שומרון או יהודה, וכמובן לא בעזה. מבחינתם, ההרס והחורבן היו שווים למען אותו יום מיוחד שבו הצליחו להשפיל, לאנוס ולטבוח ביאהוד.

2. אבל היהודים הם עם אופטימי; אופטימי עד כדי תמימות; אופטימי עד כדי הפקרות. ככל שמתרחקים מאותו יום ארור, כך חוזרות להישמע המילים "מדינה פלשתינית". היו שהגדילו והצהירו ש"זה טוב לישראל". בשלב זה הקריאה נמצאת בשוליים הקולניים, המגובים בהדהוד מופקר של חלקים בתקשורת. בבחירות הקרובות כנראה נשמע פחות על ה"פתרון" הזה, כחלק מאסטרטגיית ההסתוות של מפלגות מסוימות, אבל מייד לאחריהן נחזור לדבר על "פתרון שתי המדינות", "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ - כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". לא ייאמן כמה לקוי כושר שיפוט המציאות של הישראלים הללו, שעה שהם נדרשים לבחון מחדש את האידיאולוגיה הישנה.

3. שומרון ויהודה - וירושלים העתיקה - הם הזיכרון ההיסטורי שהחזיק אותנו כעם בגלות, ובסופו של דבר השיב אותנו הביתה לציון. מדובר בארץ התנ"ך, כלומר במימוש חזון נביאי ישראל. היחס לחבלי הארץ האלה מבטא את היחס כלפי מה שהם מייצגים, כלומר היחס לרכיב הדתי והאמוני בזהות הלאומית שלנו.

לא לחינם שומעים חרפות וגידופים כלפי המושג "משיחי". לא מדובר בחזון השלום המשיחי של אחרית הימים - "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", כפי שניבא ישעיהו במאה ה־8 לפנה"ס בירושלים. מדובר בכינוי שנועד להחריג שיקולים היסטוריים, ערכיים ואמוניים במדיניותה של ישראל, ולהשאיר אותנו רק עם החישובים הצרים של ההווה המקומט.

4. דוד בן־גוריון בהחלטתו להכריז על הקמת המדינה - אף שידע מה ההשלכות הביטחוניות, החברתיות והמדיניות החמורות של המהלך - היה בז לאלה הבזים למשיחיותו. מה שהקים את מדינת ישראל, כתב, הוא "חזון גאולה משיחית של עם מפוזר בעולם". עוד הוסיף: "תקומת ישראל הוכיחה כי חזון הגאולה המשיחי שפעם בלב העם היהודי בכל הדורות לא היה חזון בדים". ב־1951 אמר: "אנו חיים בימות משיח... נגאלנו משעבוד מלכויות... המשיח עצמו טרם בא, כי לא הושלם דבר קיבוץ הגלויות. אולם הגיעו ימות המשיח ויחד עימם באו חבלי משיח". גם אז נשמעו קולות לשים קץ לתפיסה המשיחית, במיוחד בקרב העילית האינטלקטואלית, ובן־גוריון השיב: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום".

5. ולא רק האמת ההיסטורית והתרבותית, אלא גם האמת הביטחונית: לולא חלוצינו בגב ההר, היינו חווים 7 באוקטובר גם בערינו ליד קו התפר. כדאי להזכיר: רמאללה נמצאת בגובה של 900 מטרים מעל פני הים, בעוד עזה כמעט בגובה פני הים. מה שחווינו מעזה יחוויר עשרות מונים לעומת מה שעלול לבוא מההרים, בעוד אנחנו מצטופפים בשפלה ובמישור החוף. תיכתב זאת לדור אחרון: זכור ואל תשכח!