"הזויות ותלושות": כך גרטה תונברג וג'יי קיי רולינג ערערו את בסיסי התמיכה בהן

עם שוך הימים הללו, רוויי ההתרגשות, התרוממות הרוח, השמחה והאחדות המידבקת, ננחת, כצפוי, אל קרקע השגרה. מה היא תזמן לנו? אין לדעת, אבל מה שבטוח - כי זהו טבע האדם - נשוב אל אותם מדנים ואל אלו המציתים אותם. קרוב לוודאי שיהיו בין אלו גם הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג והאקטיביסטית השוודית גרטה תונברג, אשר חדשות לבקרים מעוררות מחלוקות הנסובות סביב אמירותיהן ומעשיהן.

אף שדרכיהן לא הצטלבו, ואף שבין השתיים אין קשר תרבותי, אידיאולוגי ופוליטי, אין ספק כי בעת לידתן של השתיים יצאה בת־קול משמיים והכריזה כי בת פלוני לפלוני. שהרי השתיים חולקות מאפיינים רבים, הגם שנסיבות החיים גלגלו כל אחת אל עבר מתרס אחר. אלו לא רק התכונות הבלתי נסבלות הגלויות לעין - הנטייה להכעיס, החשיבות העצמית המופרזת, הטון המטיפני והלהט הקדוש - כי אם גם הדרך המאוד דומה שהן עשו.

בראשית הקריירה שלהן רולינג ותונברג התבססו כדמויות אהודות שליכדו סביבן קהילות מעריצים - הראשונה בעזרת סדרת ספרי הפנטזיה שלה והשנייה עם שביתות האקלים שלה. די מהר הסתחררה עליהן דעתן והן חצו את גבולות הנישה שלהן, ספרות ואיכות הסביבה, והחלו לדחוף את אפן לעניינים שהבנתן בהם שטחית ומוגבלת. זו הפכה למושיעה של נדכאי העולם (תונברג), והאחרת למצילה של הביולוגיה האנושית (רולינג), ובכך ערערו ופילגו את בסיסי התמיכה שלהן.

שתיהן זינקו אל התודעה הציבורית מנקודת מוצא אאוטסיידרית מובהקת: תונברג היתה הילדה השבדית ההיא עם הצמות, כובע הצמר המעופש לראשה ומשולש הזעם המוטבע בין גבותיה, שזעקה אל מול הזוועות שבני האדם מביאים על כדור הארץ; אוטיסטית בתפקוד גבוה שייצגה את הטוהר הילדי אל מול הצביעות של המבוגרים. ואילו רולינג, בזמן פרסום ספרה הראשון, היתה אם חד־הורית, דיכאונית ומובטלת שחיה על קצבת רווחה. מאז האחת עולה על משטים לעזה כדוברת המאבק הפרו־פלשתיני והשנייה מעמיסה עוד ועוד מיליונים לחשבון הבנק - כל אחת ודרכה להתברג במיינסטרים.

שתיהן מחצינות את מגבלותיהן ואף משתמשות בהן לתיקוף העמדות שלהן. רולינג, למשל, נוהגת להדגיש את עברה כאישה שחוותה אלימות ודיכוי, עבר שעליו היא מבססת את עמדתה השערורייתית בנושא הטרנסג'נדרי ובאמצעותו היא מבקשת להגן על נשים פגיעות. עבור תונברג האספרגר הוא לא רק פרט ביוגרפי, אלא כלי ייחודי בארגז הכלים המאפשר לה להיתפס כאותנטית, חפה מצביעות, שליחה של כוונות טובות וטהורות.

אלא שנקודת הממשק הבולטת ביניהן היא ללא ספק הנטייה להתחפר בעמדתן, גם כשהעובדות מצביעות אחרת. כך עם תונברג כשהיא מתחילה ללהג את הבליה על הסכסוך במזרח התיכון, וכך עם רולינג כשהיא מפריכה את דבריה הבטלים הנוגעים לקהילה הטרנסג'נדרית. ובדיוק בגלל זה הן גם חולקות כיום תיוג דומה, מדכדך למדי, של פיגורות הזויות ותלושות מהמציאות.

ולו רק כדי שלא יחושו כה בודדות בעולם - שהרי אין גלמודים כמו אנשים פנאטים - נותר לקוות שבת־הקול ההיא תצליב מתישהו את דרכן של הפרוגרסיבית והריאקציונרית הללו.