ישראל ולבנון: השלום שלא היה

נכונותה של הממשלה בביירות לתת ידה למסמך עקרונות שבמסגרתו היא מביעה את מחויבותה לכונן הסכם שלום עם ישראל, היא בלא ספק נכונות היסטורית. הרי בעשרות השנים האחרונות, את המילים "שלום" או "נורמליזציה" היה הס מלהזכיר בלבנון, שהיתה מצויה תחת שליטתו המוחלטת של ארגון חיזבאללה.

ועדיין, הצהרת העקרונות אינה הסכם, אלא לכל היותר הצהרת כוונות כללית שאותה יש לתרגם לשפת המעשה, וכמו תמיד - השטן טמון בפרטים וגם בביצוע, ולא בהצהרות ובכוונות. ובכל זאת, מדובר בהישג גם לישראל וגם לממשלת לבנון, משום שיש בהצהרה כדי לנתק את הזיקה שביקשה איראן ליצור בין המשא ומתן שהיא מנהלת עם ארה"ב לבין הזירה הלבנונית.

מטעמים לא ברורים - ויש לקוות כי מדובר באי־הבנה ולא במזיד - סגן הנשיא האמריקני ג'יי.די ואנס קידם הסכם עם איראן שהעניק לטהרן את זכות המילה האחרונה בלבנון, ובכך לא רק הושיט חבל הצלה לחיזבאללה בשעתו הקשה ופגע בישראל, אלא גם כמעט הנחית מכת מוות על הניסיונות של הממשל הלבנוני, בתמיכת רוב הציבור במדינה, לכונן מחדש מדינה לבנונית עצמאית המשוחררת משליטתם של איראן ושל חיזבאללה.

למרבה המזל, התגייסותו של מזכיר המדינה מרקו רוביו, בסיוע ממשלות ישראל ולבנון, הביאה להכשלת המהלך המזיק של ואנס לניתוק הקשר בין טהרן לביירות, וגם אפשרה לישראל לשמור על נוכחות צבאית בדרום לבנון, ובכך להבטיח את האינטרסים הביטחוניים שלה.

אבל אחרי כל זה, צריך לשוב ולהזכיר כי מדובר במסמכי עקרונות ובהצהרות, כולם על הנייר וכולם נעדרים כל משמעות מעשית בשלב זה. ובכלל, מי שטוען שמדובר בפריצת דרך היסטורית - ראוי שיזכור כי ישראל ולבנון כבר חתמו בעבר על הסכם שלום, שנותר הסכם על הנייר.

ב־17 במאי 1983, כשנה לאחר שישראל יצאה למבצע של"ג, שתי המדינות חתמו על הסכם - ספק מדיני ספק ביטחוני - גם הפעם בחסות ובתיווך אמריקניים, ובו הכריזו השתיים על סיום מצב הלחימה ביניהן, על מחויבותן לכבד את הגבול שביניהן ועל נסיגה ישראלית משטח לבנון, בתמורה למחויבות לבנונית למנוע כל פעילות טרור משטח לבנון נגד ישראל.

אולי לממשלת לבנון היו כוונות טובות, אבל כמו בימינו אלו - היא נעדרה כל יכולת לעמוד בתנאי ההסכם. הצבא הלבנוני, חלש כמו היום, קרס, הסורים ששלטו אז בחלקים ניכרים של לבנון פעלו כדי למנוע את יישום ההסכם, וארה"ב, נותנת החסות, ניצלה את ההזדמנות הראשונה כדי להימלט מלבנון, לאחר שארגון חיזבאללה החל לבצע פיגועי תופת קטלניים נגד כוחותיה שהיו מוצבים במדינה. במארס 1984 הודיעה ממשלת לבנון על ביטול ההסכם - והוא הושלך לפח הזבל של ההיסטוריה.

אין פלא כי דוברי חיזבאללה מכריזים כיום כי גורלו של מסמך העקרונות הישראלי־לבנוני יהיה כגורל הסכם השלום של 17 במאי 1983, ולמען האמת, הם נשמעים משוכנעים מעצמם הרבה יותר מדוברי הממשלה בלבנון, הנדחקים לעמדת התגוננות תחת מתקפות חיזבאללה. במבט לאחור, הסכם 17 במאי קרס משום שלחותמיו, ובהם גם ישראל, היה חשוב ההיבט ההצהרתי, ולא המהות, ומשום כך הם נתנו ידם להסכם שהיה ברור לכל שלא יחזיק מים, וגם לא עשו דבר כדי לחזק את ממשלת לבנון ולהכות בכל אותם אלו שהתנגדו להסכם ופעלו להכשלתו.

גורלה של הצהרת העקרונות הנוכחית יהיה כגורל הסכם 17 במאי, אם גם הפעם נותיר את הזירה הפנים־לבנונית בידי חיזבאללה. הצהרה זו באה לעולם רק משום שישראל הרתיעה את איראן והיכתה קשות בחיזבאללה, ולכן אסור לנו לאפשר לחיזבאללה לשוב לעמוד על רגליו ולאיראן לשוב ללבנון, ויש לפעול עם ארה"ב לחיזוקה של ממשלת לבנון. אחרי הכל, ההיסטוריה חוזרת על עצמה אם לא לומדים ממנה.