מערכת החינוך: הסתכלי במראה

כמעט 40 ילדים נדחסו לחדר אחד. הם נדרשו לשבת בשקט, לפעמים גם שעתיים רצופות. האיש שעמד מולם דיבר, הם נדרשו להקשיב. גם כשהמילים שאמר לא עניינו אותם. גם כשרצו לעשות משהו אחר. גם כשבחוץ האביב הביא איתו ריח של פריחה, או כשהם ממש רצו לצאת לצעוד בגשם. כשהיו עייפים ורצו לישון. כשקרה משהו מסעיר או עצוב או שמח במיוחד בחייהם והיה להם קשה להתרכז.

היו הפסקות מדי פעם, אך אם הם ניסו לעבור את הגדרות שלא כדין הם נענשו. היה זמן מוגדר לאכילה, זמן מוגדר להתפנות. בשירותים היו לרוב שתי אסלות סתומות, ובזו שלא היתה סתומה לא היה נייר טואלט.

מעולם לא שאלו אותם אם הם מעוניינים להיות בחדר הזה, או עם מי הם מעוניינים לשהות בו. כדי לא להיות לבד, הם נאלצו לדבר על נושאים שלא מעניינים אותם, להעמיד פנים שהם מישהו אחר. ולמרות זאת, קרה לא פעם שאף אחד לא רצה לדבר איתם. בכלל. הם לא בילו כך יום-יומיים, אלא יותר קרוב לתריסר שנים.

התיאור המוגזם הזה של מערכת החינוך רחוק מהמציאות, ובאותה מידה קרוב מאוד. אנחנו פוגשים את המערכת כתלמידים ואחר כך כהורים, וחלקנו - כמוני, למשל - גם כמורים. ובכל המפגשים הללו אנחנו מתייחסים אליה כחוק טבע. כאילו כך נקבע בששת ימי בראשית, כך היה וכך יהיה, ותפקידנו למצוא את המסגרת הטובה ביותר האפשרית, בהינתן הנסיבות. הרע במיעוטו, הכי טוב שמתאפשר נוכח המצב. והמצב זוכה לביקורת בלתי פוסקת - על איכות המורים, על גודל הכיתות ואיכות ההוראה, על השכר ההתחלתי הזעום שמבריח מורים צעירים לתחומי עיסוק אחרים, הרלוונטיות של תוכני ההוראה, מבחני הבגרות, המתודות, חוסר הרלוונטיות לחיים האמיתיים.

אם נתבקש כאנשים פרטיים לתאר מהו הדבר הטוב ביותר שיצא לנו ממערכת החינוך, אפשר להעריך שבסבירות גבוהה התשובה תתייחס לגורם אנושי כלשהו - חברה לחיים או מורה לחיים. עוד אפשר לומר שבסבירות גבוהה, הערך החיובי שקיבלנו היה למרות הנסיבות, ולא בזכותן. המורה שנתן לנו ערך מוסף על החומר הלימודי, שראה אותנו והאמין בנו, בשעה שעבור שאר המערכת היינו עוד שם בדף הנוכחות.

בכל פעם שמתחלפת ממשלה ומתמנים שר או שרת חינוך חדשים, חוזר הטקס הקבוע - שני רק לטקס הקבוע של איומי השביתה של ארגוני המורים, שפורחים בשלהי יולי. הכותרות צועקות "מהפכה בחינוך", ההצהרות מכריזות על רפורמות, על שינויים בחומרי הלימוד, על קיצוצים ועל הרחבות, ובראשן - כאן בונים את עתודת כוח האדם של אומת ההייטק והסייבר. אך שוב ושוב ההצהרות מתנפצות אל קרקע הרחבה המרוצפת ברחוב הנביאים. כי כמו שיודע כל קבלן זעיר של התחדשות עירונית, יש מבנים שקוסמטיקה לא תועיל להם - צריך פינוי בינוי.

בירושלים יש בית ספר שחגגו בו לפני כמה שבועות את יום תפוחי האדמה. לרגל המאורע הודפסו חולצות ממותגות, וכל תלמיד עמל על עיצוב תפוח אדמה בדמות או ברעיון כלשהו שנובע מעולמו הפנימי. במהלך היום הם אכלו מזון שמבוסס על תפוחי אדמה, ובסוף היום העיצוב הזוכה זיכה את בעליו בתואר "מלך תפוחי האדמה לשנה זו".

ודאי תאמרו: פעילות נחמדה לקייטנה, אך לא לבית ספר. וזו אכן דוגמה קיצונית, שמגיעה מבית ספר שנחשב רדיקלי גם באסכולה של בתי הספר הדמוקרטיים, אבל מה שילדים לומדים מפעילות מסוג זה על עצמם ועל חבריהם ביום אחד - בבית ספר קונבנציונלי לא לומדים בשנה שלמה.

אם אנחנו מעוניינים בשיפור ובתיקון של מערכת החינוך, רפורמות פלסטר לא יועילו. כדאי לחזור לתפקיד המסורתי של החינוך - להעמיד את הילדים במרכז. את רווחתם, את רצונותיהם ואת בניית האישיות שלהם. לייצר בני אדם.