סיוט בן שנתיים עומד להסתיים, אבל אסור שנשכח איך הגענו עד הלום

התרגשות אדירה עם הבשורה על שיבת החטופים לביתם. כולם. בפעימה אחת. והלב עולה על גדותיו, והדמעות נושרות בלי הכרה.

סיוט בן שנתיים עוד רגע קט עתיד להסתיים. וברגעים האלה של הצפה רגשית צריך לזכור להפעיל גם את הראש, להבין טוב־טוב איך הגענו עד הלום.

את החטופים קיבלנו חזרה רק כאשר הם הפכו לנטל על חמאס במקום לנכס. זה קרה ביום שבו נכנסנו קרקעית לעיר עזה, למרות אזהרת חמאס כי צעד כזה יפגע בחטופים ויסכן את חייהם. מחבלי חמאס הבינו כי החטופים לא ישמשו יותר מגן אנושי עבורם, כי אנו נחושים למגר את הטרור גם תוך סיכון חיי החטופים. ביום שבו כביכול ויתרנו על החטופים זכינו בהם מחדש.

מובן שגם ניסיון חיסול הנהגת חמאס חוץ בקטאר סייע לשבירת ארגון הטרור. גם כאן עלה החשש כי חיסול בכירי חמאס יוביל לנקמה בדמות רצח חטופים. ישראל לקחה את הסיכון הזה, והוכיחה לבליינים בבתי המלון בקטאר שאין להם עוד מקום בטוח בעולם. ישראל הבהירה לעולם כולו כי אין דבר שיעצור אותה מלהגשים את יעדיה, והפכה לזו שמכתיבה את תנאי הסיום.

פורום של תקווה

את הרעיון שהחטופים צריכים להיות נטל על חמאס ולא נכס הוביל פורום התקווה. שש משפחות אמיצות שהובילו קו שופע אצילות וגדלות נפש ובלתי פופולרי בעליל. משפחות שהבינו את הכלל הבסיסי בכל משא ומתן, ובעיקר במזרח התיכון: אם אתה להוט להגיע להסכם בכל מחיר - אתה רק מרחיק אותו, ולבסוף תשלם מחיר בלתי נסבל שיביא לגל חטיפות עתידי.

את החטופים קיבלנו חזרה רק כאשר הם הפכו לנטל על חמאס. זה קרה ביום שבו נכנסנו קרקעית לעיר עזה, למרות אזהרת חמאס כי צעד כזה יפגע בחטופים ויסכן את חייהם. אבל - זהירות! השמאל משכתב את ההיסטוריה

פורום התקווה הוא פורום של משפחות חטופים. שש משפחות עם אומץ וקור רוח על־אנושיים – של החטופים איתן מור, אבינתן אור, עומרי מירן, רן גואלי, יונתן סמרנו ואוריאל ברוך. ממעמקי התהום האישי והמשפחתי הם הצליחו לראות לנגד עיניהם את הכלל לפני הפרט, את ביטחון ישראל לטווח הקרוב והרחוק לצד שחרור החטופים.

בשעה שרוב כלי התקשורת וגם "מטה החטופים" שנשדד בידי שונאי ביבי פעלו בדיוק לפי התסריט שחמאס תכנן עבורם – פורום התקווה דבק בקו אחראי ועקבי. וכמה שנאה ובוז הם ספגו: "אוכלי מוות", "מפקירי ילדיהם", "אטומים". אבל הם בנחישותם הטעינו את כולנו ואת מנהיגינו בתקווה, בעוז רוח, בכושר עמידה, בכל מה שנחוץ כדי להצליח להחזיר הביתה את יקיריהם בלי לשעבד את ביטחון ישראל. וכמובן אינני מבקרת את משפחות החטופים שפעלו אחרת, שהלב יוצא אליהן ואי אפשר לשפוט אותן. 

פורום התקווה היה גם הראשון שהתנגד לשחרור חטופים בשיטת הסלאמי. "אין עסקאות חלקיות, כולם בפעימה אחת. כולם חוזרים באותו היום" – זה היה אחד העקרונות החשובים של מצע הפורום מתחילת דרכו.

כי שיטת הפעימות המרובות וההסכמים החלקיים רק מאריכה את המלחמה, מגדילה את המחיר שישראל משלמת בכל פעם מחדש, ובהכרח תפקיר בסוף כמה חטופים אחרונים לגורלם. אותה ערבות הדדית שדרשו המשפחות, של כולם או כלום, אומצה בסופו של דבר גם על ידי רבים אחרים, ובעיקר על ידי ממשלת ישראל.

כצפוי, כבר עכשיו החלה מתקפת שכתוב ההיסטוריה של השמאל, כאילו היה ניתן להגיע להסכם הזה מזמן, ללא ציר פילדלפי, ללא הכניסה לרפיח, ללא המשך כתישת חמאס וללא ההכרזה על כיתור וכיבוש עזה.

כאילו השנה וחצי האחרונות של המלחמה היו לשווא, רק הארכת המלחמה לצרכים פוליטיים, "מלחמת שלום הממשלה". אלו הזמירות הרגילות של השמאל בישראל ב־50 השנה האחרונות, ובכל זאת חשוב להזכיר כי עד לאחרונה ממש חמאס סירב לשחרר את החטופים ללא נסיגה מלאה של ישראל שתתבצע עוד לפני השחרור. הקערה התהפכה רק הודות ללחץ הצבאי ששיאו הכניסה לעזה.

שנתיים של מלחמה מסתיימות בניצחון הודות לחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים שמסרו נפשם, גופם, רוחם, מרצם, זמנם בשדות הקרב. הודות להם ולמשפחותיהם המופלאות שתמכו בהם. הודות למשפחות השכול, ששילמו את המחיר הפרטי הנורא מכל במות יקיריהן במערכה למען העם. הודות למשפחות הפצועים שנושאות בגבורה בסבל ההחלמה והשיקום של יקיריהם. שנתיים של מלחמה מסתיימות כעת הודות לרוח ההתנדבות הגדולה שמפעמת בעם הטוב שלנו.

עוד יותר מור

ולסיום, כמה מילים על בכירי מערכת הביטחון לשעבר. שנתיים של מלחמה מסתיימות כעת בניצחון הודות לכך שממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, הקשיבה לד"ר צביקה מור, יו"ר פורום התקווה, ולא לגנרלים. מאז ומעולם חולשתו של נתניהו תמיד היתה גנרלים ולשעברים.

הוא היה מאמין להם, מאמץ את הנבואות השחורות שלהם, וחושש מפני הכרעה של האויב. מדובר באותם גנרלים שחיבקו את תהליך אוסלו, התלהבו מההתנתקות, תמכו בהכלת חמאס ובריפודו במזוודת כסף (כן־כן, נתניהו הקשיב להם).

מדובר באותם בכירים ולשעברים שהזהירו מעל כל במה אפשרית מפני תמרון קרקעי ברצועת עזה, מפני כיבוש רפיח, מפני הכניסה לעיר עזה, מפני תמרון קרקעי בלבנון, מפני הכרעת סוריה, מפני תקיפה באיראן, מפני המשך התארכות המלחמה ומפני חיסול בכירי חמאס בקאטר. האם יודו בטעותם, או שימשיכו לשיר אותן זמירות ייאוש באולפני הטלוויזיה?

כך או כך, את הלקח הזה צריך לזכור: קריירה ביטחונית מפוארת, גם כזו שתרמה רבות לביטחון מדינת ישראל, לא תמיד מצמיחה הבנה אסטרטגית, ובעיקר היא איננה ערובה לעוז ולרוח הנדרשים מהנהגה בשעת משבר. יש להם לגנרלים ולשעברים שלנו מה ללמוד מצביקה מור.