התבטאותם אומנותם

טלו לידיכם ראיונות מהתקופה האחרונה עם אנשי אמנות ורוח, צבא ואקדמיה, רפואה ופיננסים, חינוך, משפט וקרמיקה.

בכותרת המשנה של כולם תופיע המילה "מתגעגע/ת". בדרך כלל זה לימים אחרים, למשטרים אחרים, לתקופות אחרות, לישראל אחרת, למערכת שמש אחרת ולימים פחות חמים.

אם זה מספיק חשוב, זה ימצא את דרכו גם לכותרת עצמה ולעוד חמישים פרומואים שיבואו בעקבותיה: פלוני/ת מתגעגע/ת ל־ ומייחל/ת ל־.

בתוך הראיון עצמו יופיע המשפט הזה באגביות מופלאה, וכמעט תמיד בתשובה לשאלה, וברור לגמרי שהוא כלל אינו העניין.

כן, גם אני מתגעגע לשיער שלי ולימים שבהם היתה חניה במרכז העיר. זה אומר שאני מיואש וגמור? לא. זה אומר שאני בן 53.

ובכל זאת, הכותרת לא תייצג את הסיפור של המרואיין אלא את הסיפור של המערכת. כלומר, את מה שהמערכת רוצה שיהיה הסיפור. כל זה איננו חדש, ומהי העיתונות אנחנו כבר יודעים. העניין הוא שבמסגרת סתמיות השיח והאוטומטיות שלו מפסידים כל העת את הסיפור האמיתי לטובת סיפורי משנה בלתי חשובים.

בימים אלה מפציעות לאוויר מדי כמה שעות "התבטאויות" מפי רבנים ובכירים במגזר החרדי, התבטאויות הנוגעות בעיקר לשאלת הגיוס. כל אחת כזו עושה רעש וכותרות, וטון הכותרת הוא: הנה! הנה! זה בדיוק מה שאמרנו! מ.ש.ל.! הוא אומר במפורש את הדברים! שאחרים ימותו בשבילנו!

טבעי שבעת מאבק במיוחד, כשצד אחד שלו הוא אניגמה מוחלטת בעיני הצד השני, ייתלה השיח בכל מילה שניתן לחלץ מבעד לחומות. אבל הרשו לי בבקשה לעשות סדר: לא כל מילה שאומר רב או ראש ישיבה היא קביעה לדורות ושורה בשולחן ערוך. מכירים את המושג "דרשנות"? כשרב דורש, הוא אומר הרבה דברים. הוא מצייר דברים בצורה מוגזמת, הוא אומר שהחתן והכלה הם מלך ומלכה (הם לא), הוא אומר שאבא של הכלה הוא יחיד בדורו בתחום החינוך (הוא לא, יש עוד הרבה כמוהו והוא בעצם לא ממש מוצלח), הוא אומר שכל מי שתורם לכולל שלו זוכה לחיי נצח (נצח!), והוא אומר שמי שמדבר לשון הרע נופל לשאול תחתיות (זה נכון, ולמרות זאת כולם ממשיכים לדבר לשון הרע).

כשרב גדול אומר דברים בעניין הגיוס, יש להבחין בין דברי דרשנות, מורל והרמת אווירה לבין תכלית. למשל, כשאני שומע את ראשי הישיבות מדברים בסוגיה, אני מתעלם מהרבה סיסמאות ודרשנויות ושומע בין השיטין עניין מהותי: הם מדברים על אלה שלומדים. עיקר האמירות שלהם הן על אלה שלומדים. רוב הטיעונים נוגעים לאלה שלומדים.

ניתן בקלות להבחין בכך שיש שינוי בטון לגבי אלה שלא לומדים, והרי זה עיקר הדיון בימים אלה, לא? ובאמת שיש עוד הרבה דוגמאות.

עיתונות אחראית היתה צריכה לקחת את הטקסטים האלה, לנתח אותם ולמצוא בין השיטין בשורות וחידושים. אבל למה לעשות את זה כשאפשר פשוט לחלץ כותרת: הרב מישהו, ראש ישיבת משהו, מתגעגע למעמד הר סיני ומכריז: נעשה ונשמע, נמות ולא נתגייס.