מאחורי טרלול הגיוס: הפתרון האמיתי לבעיית הסד"כ בצה"ל

היום שאחרי הפסיכוזה

בשלב הפוסט־מלחמתי הזה כבר מתרחשים שני מחדלים. אחד רציני ומלווה בהשפעות מרחיקות לכת, השני הוא משני, פחות חשוב.

בגלל הפסיכוזה של גיוס החרדים, הגורמים האחראים מחמיצים את העיקר. זאת פסיכוזה שמלובה על ידי התקשורת, גורמי המשפט, האופוזיציה כמובן וחלקים בציבור הדתי־לאומי, שקושרים בין העומס הגדול של המילואים לבין השתמטות החרדים מגיוס. גם בנושא הזה יש פתרונות שמסרבים לנסות אותם משום שהם הגיוניים מדי, ואין בהם רווח שמודעות פרסום בצידו.

העיקר הוא, שלצה"ל באמת חסרים חיילים להגדלת סד"כ העוצבות הקרביות. ודרושה הגדלה משמעותית של הכוח, ולא צריך לשבת שוב עם האלוף יצחק בריק כדי לדעת את זה. בכל זאת הלכתי שוב לשמוע מה בריק אומר. מי שהקשיב לבריק בשש השנים שקדמו ל־7 באוקטובר, יודע שהוא צדק, ויום הטבח ואירועים נוספים בהמשך הדרך משקפים את ההתרעות החמורות שהוא נתן לגבי מצב צה"ל.

אחד האנשים שאחראים למצב שבו נתפס צה"ל במלחמה, הפך לתקווה הגדולה של האופוזיציה. משפחתו שילמה מחיר יקר, הוא שילם מחיר יקר. זהו גדי איזנקוט. המצב המאוד בעייתי של מצבת הטנקים השמישים היום בצה"ל הוא בגלל מדיניות צמצום יחידות השריון והורדת מצבת הטנקים למספרים מזעזעים. ככה זה נראה גם כשבריק התריע על כך בימי הרמטכ"לות של איזנקוט, והדברים פורסמו גם בעיתון זה. אבל העיקר אלו מאגרי הגיוס הקיימים שהחברה הישראלית וצה"ל, כגורם המגייס העיקרי, לא מפצחים את הבעיה איך לגייס אותם. יש שני צווארי בקבוק. אחד זה אזור תל אביב והגוש שסביבה. השני אלו גברים בגיל מילואים שכבר שירתו בעבר במילואים, אך שוחררו משום ש"צה"ל לא צריך אותם יותר כי לא תהיינה מלחמות גדולות". לכאורה, מספר המגויסים שחסר לצה"ל הוא כעשרת אלפים חיילים ליחידות הקרביות: טנקיסטים, צנחנים, גולני ועוד חטיבות. יש כאלה שאומרים 12 אלף. זה מספר כל כך גדול ביחס לאוכלוסייה הקיימת היום בישראל? כל המאמץ של ליברמן ויועז הנדל לגייס את החרדים, תוך איומים אנטי־דמוקרטיים, יכול להניב אולי עוד חטיבה חרדית. לא שם הפתרון.

הפתרון נמצא בהעמקת הגיוס בקרב אותן אוכלוסיות של השכבות הסוציו־אקונומיות הגבוהות או החצי־גבוהות שבחלקן משדרות לצאצאיהן "8200 או כלום". ראה השיר היפה שכתב איתן נחמיאס גלס (וביצע דיויד ברוזה), "זה הכל או כלום!". ובוואריאציה אחרת, הורדות פרופיל סיטונאיות מכל מיני טעמים. אם יש לקח מ־7 באוקטובר, זה הצורך במהפך נפשי פנימי - קודם כל בתוך הצבא. להפסיק את הפטורים ולהעמיק את הגיוס לכיוון של 60 אחוז מחייבי הגיוס.

הנושא המעניין יותר הוא אוזלת היד של הביורוקרטיה של כוח האדם, שלא מצליחה לסמן את אותם מילואימניקים שקיבלו פטור, נמצאים עדיין בכושר סביר, והמנגנון לא מגיע אליהם ולא מגייס אותם. מול האתגרים בזירות השונות, מרכז הכובד האסטרטגי הוא פשוט הגדלת הסד"כ. כפי שציינו כבר אחדים, האפקט היחיד שיאיר לפיד וליברמן ישיגו בסוף זה סרבנות גיוס אפורה בקרב החילונים. כן, מה היה המחדל השני, המשני? חוסר היכולת להסכים על ועדת חקירה. ואגב, עדיין לא הגענו להסכמה מה בדיוק המחדל של 73'.

דרך ההכחשה

בשרשרת המזון של הנאציזם הערבי, הושכחה החוליה המקשרת בין המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ליאסר ערפאת, אחמד יאסין ויחיא סינוואר. החוליה הזאת היא אחמד שוקיירי, שהוותיקים זוכרים משנות השישים עם הקריאות הבוטות שלו להשלכת היהודים לים ולהשמדת ישראל. הוא האיש המסמל יותר מכל הדיקטטורים הערבים שלאחר מלחמת העולם השנייה את המשכיות האידיאולוגיה הנאצית בעולם הערבי. גרמניה הובסה, אך האידיאולוגיה הנאצית נזרעה בברית המועצות ובעיקר בארצות ערב, שם היא פרחה יחד עם מאות אנשי אס.אס שמצאו שם את שיעור הפחמן והגופרית הדרוש לריאות שלהם. הפלשתינים לא עברו דה־נאציפיקציה.

בקטע מזיכרונותיו של שוקיירי המופיע בספר מיוחד שהוקדש לזיכרונות של מנהיגים ערבים, מגלה שוקיירי באיזה מצב נפשי היו הערבים בחלק הראשון של מלחמת העולם השנייה. היתה התרגשות גדולה, והם נהגו להאזין באופן קבוע לשידורי גרמניה ואיטליה; הוא סיפר איך סימן על המפה את כיבושי גרמניה והתקדמותה: "האהדה שלנו היתה נתונה לכוחות הציר שהונהגו בידי היטלר מניצחון לניצחון, ואת האהדה ליוו תפילות לניצחון גרמניה על בעלות הברית, ואיחולי תבוסה לבריטניה ובעלות בריתה... כשהבריטים הכריזו על הקמת כוח פלשתינאי (ארץ־ישראלי) שיעזור במאמץ המלחמתי, הצעירים שלנו קיבלו הנחיה: אל תתגייסו לכוח הפלשתינאי..."

בספרי ה־Congressional Record של ארה"ב (משנת 1964, שנת הקמתו של אש"ף, ששוקיירי היה היו"ר הראשון שלו) נכתב כי שוקיירי עבד עם הנאצים במזרח התיכון והיה מהמוציאים לפועל של המופתי הגדול, שנתן עצות להיטלר איך להשמיד את היהודים.

בכתבה משנת 1946 של הג'ואיש כרוניקל הקנדי מאת ברנרד לרנר, מתועדת ההצדקה של שוקיירי לרצח ששת מיליוני היהודים בשואה. לרנר פגש את שוקיירי, שהיה אז ראש המשרד הערבי, במשרדו בדרך בית לחם בירושלים. "פגשתי את אחמד שוקיירי שחזר בדבריו על התבטאויות של גבלס והצדיק את רצח ששת מיליוני היהודים באירופה, זאת 'מכיוון שהיטלר הרי לא לגמרי טעה'. הוא הזהיר שהצד שהוא מייצג מוכן 'לשתף פעולה עם ברית המועצות'. האספסוף של חוסייני־שוקיירי תמיד מוכן לשתף פעולה". שוקיירי הפך בסוף שנות החמישים לשגריר ערב הסעודית באו"ם, ויצר קשרים עם אנטישמים פעילים ברחבי המערב.

הוא מייסד אש"ף, לא יאסר ערפאת. היום בישראל כבר קיימת הכחשת ההמשכיות הנאצית בעולם הערבי־מוסלמי. כשהשמאל, גם הישראלי, נכנס למיטה בזיווג של אדום־ירוק, אנשיו לא מבינים מה השמאל גורם לעצמו. לא משנה כמה אנטישמיות מייצרים גורמי שמאל בעולם המערבי - בלי החיבור למרכיב המוסלמי, האנטישמיות לא מסלימה לכדי טרור נוסח טבח סידני.

ממש לאחרונה יצא לי לדבר עם פרופסור גרמני. לדבר עם הגרמני על ההמשכיות הנאצית בעולם הערבי זה עניין כמעט טריוויאלי; הוא ואינטלקטואלים כמו מתיאס קונצל מתעסקים בזה כל השנים. בישראל הנושא הפך כמעט לטאבו. נאצים, זה מה ששקמה ברסלר חושבת, זה בן גביר וכו', וראש הממשלה כהנחת יסוד של אנשי שמאל הוא היטלר. זאת דרך ההכחשה.

הדלק של הג'יהאד

כותרת המאמר היתה: "צונאמי עולמי של אנטישמיות". "הזרם הגדול והחזק ביותר של שנאה אנטי־יהודית מקורו בארצות המוסלמיות, שגילו את עוצמותיהן... בייחוד כשהן מתואמות עם התפוצה המוסלמית בעולם המערבי... הם מציירים את היהודים כערפדים, צאצאי קופים וחזירים, יצורי רשע שמפיצים איידס, מתכנני המתקפה על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. ההסתה האנטי-יהודית שלהם בוטה לפחות כמו של הנאצים, אם לא גרועה יותר. נוסף על כך, הרכיב הג'יהאדיסטי הוא הגורם העיקרי בליבוי ההסלמה באלימות ברחבי העולם, ובביצוע פיגועי רצח וטרור נגד יהודים". את הדברים כתב אחד ממנהיגי יהדות אוסטרליה, איזי ליבלר, בשנת 2013. ליבלר, שנפטר לפני כמה שנים, היה דמות שנויה במחלוקת - בגלל הנכונות שלו להגיד אמיתות קשות בשעה ששאר מנהיגי הקהילה היהודית באוסטרליה היו אישים אנונימיים ונרפים.

הכרתי את ליבלר, שעלה לישראל. הוא היה שייך לקבוצה קטנה של יהודים מאוד אמידים, שידעו גם לכתוב. לא היתה לו בעיה להאשים בהמשך המאמר מלפני 12 שנים, כי "אנחנו עדים לצמיחתם של יהודים אנטישמים; אלה מקודמים לחזית המאבק על ידי אויבינו כמי שמייצגים את היהודים ה'הגונים'. הם מעניקים לגיטימציה להיפוך השואה ככלי להכפיש את אחיהם היהודים, כשהם משווים את הפלשתינים ליהודים בשואה".

הדברים ידועים. בארה"ב הארגון שעסק בדיסקרדיטציה של ישראל היה JSTREET וארגונים קיצונים ממנו כמו "קול יהודי לשלום". ליבלר כינה את שנאת ישראל "תעשייה צומחת". כן, יש בזה גם הרבה כסף. והוא מזכיר גם שני חוקרי אנטישמיות גדולים שגם הם כבר אינם: פרופ' רוברט ויסטריך וד"ר מנפרד גרסטנפלד. לא קמו להם יורשים. ההפך, מכון וידאל ששון, שעסק בחקר האנטישמיות בימיו של ויסטריך, עבר סוג של השתלטות עוינת. משך כל זמן המלחמה לא נשמע מהמכון הממוקם באוניברסיטה העברית בהר הצופים שום קול, שלא לדבר על פרץ וצווחה בנושא הצונאמי האנטישמי. אני לפחות לא הבחנתי בנוכחות כלשהי מצידם.

אבל הגופים היהודיים האנטישמיים לא נועדו רק להציג את רוב מניינו של העם כאלים ונקלה בעוד "אנחנו", מתי מעט, הגונים, שוחרי זכויות אדם ושלום. תפקידם העיקרי בסופו של דבר הוא לתקף ולאשר את ההאשמות המופצות ב"ניו יורק טיימס" ובבי.בי.סי  - כמו הלהיט של המלחמה: ג'נוסייד.

אבל אלה נתוני רקע. מה שיצר האצה לכיוון של הסלמה אלימה זאת ממשלת שמאל בראשות מפלגת הלייבור. יש חלוקה ברורה היום בעולם: איפה שיש ממשלת שמאל, שם קיימת עוינות אקטיבית לישראל. החלטות מדיניות אנטי־ישראליות, סוגי חרם ואמברגו, איסורי כניסה של ישראלים ספציפיים וכו'. באוסטרליה קיבלנו הכל. מהרגע שהממשלה החליטה לאסור את כניסתה של איילת שקד, פוליטיקאית מרכזית בישראל, היה כאן איתות של משהו רע. נכתב גם על כך שזה איתות לתגבור האנטישמיות וכמובן המתירנות האלימה בכל סביבה יהודית. ההכרה במדינה פלשתינית היתה קטסטרופה. אבל המסקנה שם ובמקומות אחרים לא תהיה כנראה שינוי מדיניות כלפי האסלאם הרדיקלי והג'יהאדיזם המקנן בתוככי אוסטרליה; המסר שנקלט בחברות המערביות בעקבות פיגועי טרור נגד יהודים, זה שיהודים זה צרות.

שלוש נקודות לסיום

1. "בקיצור, ביילין ניצח", אמר ידיד כשסיפרתי לו מה נחשף במסמך ששחרר ארכיון המדינה לאחרונה. מתברר שיצחק רבין, שחתם על הסכם אוסלו, חשב בתקופת שירותו כשגריר ישראל בוושינגטון, שאולי ישראל טעתה כשלא כבשה ב־67' את כל ממלכת ירדן. דיווח מ־12 באוגוסט 1969 על פגישתו עם ג'וזף סיסקו: "אמרתי בבחינת דעה אישית שבחוכמה שלאחר מעשה, ייתכן שישראל שגתה בעת מלחמת ששת הימים שלא כבשה את ירדן כולה יותר מאשר לנסות להתקדם כלפי קהיר או דמשק". בהמשך, "פתרון בעיית הפלשתינאים צריך להיעשות בעיקרו בירדן". כולל יישוב הפליטים ב"גדה המזרחית".
2. אחד ההישגים ואולי הגדול שבהם במלחמה, הוא הכלכלה. השבוע פרסם "האקונומיסט", כן, זה עם הדגל הישראלי הבודד והקרוע בסופה, את הדירוג העולמי של הכלכלות המצליחות או החזקות של השנה. ישראל במקום השלישי. זאת האינפלציה הנמוכה של 2.5 אחוזים ("עליית מחירים בלתי נסבלת", זעקו הכותרות!), הצמיחה הגבוהה של 3.5 אחוז בדרך ל־5 וחצי אחוזים בשנה הקרובה. עיקר המשמעות היא שהאסטרטגיה האסלאמית להתשת ישראל קרסה והפלשתינים מדשדשים בבוץ.
3. נורמן פודהורץ איננו. במקרה הזה באמת תם פרק היסטורי, שבו האינטלקטואלים היהודים תפסו מקום עתיר השפעה בחברה האמריקנית. פודהורץ היה מאבות הניאו־שמרנות, שהתפתחה החל מסוף שנות ה־60. עכשיו ממדאני נכנס, ופודהורץ מסתלק מאיתנו. הוא היה ביסודו איש פשוט שהתגאה בעברו כפושטק יהודי מברוקלין שידע ללכת מכות נגד בריונים אנטישמים. הוא מאלה שהתחילו את הקריירה כמבקרי ספרות והפכו להוגים פוליטיים. אי אפשר לשכוח איך במסיבה פרטית בדירה ירושלמית לפני שנים, הוא אמר לנוכחים בעברית: "דברו ציונות, דברו ציונות". זאת בתשובה לשאלה, מה לעשות. מה זה ניאו־קון? (ניאו שמרני). נורמן: "נץ יהודי". "תחליפו מהר עמדות (כמו בקרב במערבונים), כדי שיחשבו שאתם רבים", יעץ נורמן. כדי שלא יידעו כמה מעטים אתם. הוא ייזכר כמי שלקח את כתב העת "קומנטרי" והפך אותו לאחד המשפיעים באינטליגנציה האמריקנית. בתו רותי בלום חיה בישראל, בנו ג'ון ממשיך את דרכו ב"קומנטרי".