כמה יעלה לנו להחזיק ברצועת עזה? האם באמת המחיר הכלכלי, שלא לדבר על היקף הכוחות, יעלה בהרבה על היכולות שלנו, ירושש את המדינה וימצוץ את לשדנו? או שמדובר בעוד עלילה מתוחכמת, שנשלפה היכן שנגמרו הטיעונים ההגיוניים?
דווקא בגלל שרוב הולך וגדל מבין כי ללא הכרעת חמאס ושליטה ישראלית מוחלטת ברצועה, נחזור ל־6 באוקטובר, במקרה הטוב. האם באמת החזקת ממשל צבאי ברצועה תעלה עשרות מיליארדים בכל שנה, והמשק הישראלי לא יוכל לעמוד בכך? הניסיון ההיסטורי מלמד בדיוק את ההפך הגמור.
הניסיון שלנו נרכש במשך 27 שנה, בין יוני 1967 למאי 1994, ממלחמת ששת הימים ועד הסגרת הרצועה לגייסות ערפאת במסגרת הסכמי אוסלו. בכל השנים הללו לא רק שישראל לא הפסידה מהשליטה ביש"ע, בטח לא התרוששה, אלא שלפי הפלשתינים וגורמי שמאל היא רק הרוויחה. תקציב הממשלים הצבאיים, ביו"ש ובעזה, הגיע מגביית מיסים, אגרות ודומיהם, אבל גם ממכסים, מע"מ, בלו ואגרות שנגבו על סחורה שהגיעה ליו"ש ועזה - מכלי רכב ודלק, ועד סחורות ומזון.
הסכמי אוסלו שינו את המערך המנהלי והכלכלי של החזקת יש"ע, בין היתר, כתוצאה ממה שמכונה "הסכם פריז". על פיו - כל המיסים, האגרות והמכסים שישראל גובה ישירות ובעקיפין מערביי יש"ע הולכים לכיסיה המושחתים של הרשות הפלשתינית. הנתונים לא מפורסמים בצורה מסודרת, אבל מדובר ביותר מ-12 מיליארד שקלים בשנה. כמיליארד מהם מועברים בכל שנה למחבלים ולבני משפחותיהם. בד בבד, מאז השתלטות חמאס על עזה, הרש"פ מעבירה אליו סכומי עתק להחזקת מערכות השלטון ברצועה.
הרשות עצמה גובה לכיסה, מתוקף הסכמי פריז, סכומים נוספים שישראל גבתה בעבר - מס הכנסה, מיסים עירוניים, מס רכוש, מיסי יבוא ומע"מ, על סחורה שהיא מייבאת בעצמה. מה שרמאללה מקבלת מישראל מכונה "כספי סילוקין", שמהווים כ־65% מתקציב הרשות. תקציב מושחת במיוחד.
שלטון צבאי - רווח נקי
בשנים שבהן פעל הממשל הצבאי הישראלי, נצברו בכל שנה עודפים, שעברו לאוצר מדינת ישראל. כמו כן, ישראל הרוויחה מהפעילות הכלכלית שהמשק הישראלי עשה באינטראקציה עם ערביי יש"ע, מסחורות ומשירותים שנמכרו על ידי חברות ישראליות ביש"ע. עליית הרש"פ בשנים 1994-95 צמצמה את הרווחים הללו, בעוד השתלטות חמאס על הרצועה צמצמה אותם עוד יותר. לכן, חזרת הממשל הישראלי לעזה תחזיר גם את המוצרים והרווחים הישראליים ותעשיר את המשק.
חשוב להצביע גם על קשר הדוק שקיים בין עליית הטרור, כתוצאה מהסכמי אוסלו וכניסת ערפאת, לבין העלייה הדרמטית בהוצאות הביטחון וצמצום הקשר הכלכלי לשטחי הרשות. לכן, החזרת השליטה הישראלית המלאה על הרצועה תגביר את הביטחון, תמתן מאוד את הטרור ותהדק במקביל את החיבורים הכלכליים. כך, גם מבלי שנשים קץ לקיום הרשות הפלשתינית עצמה, כספי הפעילות הכלכלית של תושבי עזה יועברו לשלטון הצבאי שלנו ולא לשלטון האויב ברמאללה.
בשנים שבהן פעל הממשל הצבאי נצברו בכל שנה עודפים שעברו לאוצר המדינה. כמו כן, ישראל הרוויחה מהפעילות הכלכלית שהמשק הישראלי עשה עם ערביי יש"ע, מסחורות ושירותים שנמכרו על ידי חברות ישראליות
ומה בנוגע לשיקום הרצועה? אין ספק שבנייה ושיקום יעלו סכומים בדיוניים, אבל אנחנו האחרונים שאמורים לעסוק בזה ולשאת בכך. עם ההשתלטות הצבאית על השטח יהיה צורך להסדיר מחנות אוהלים וחלוקת סיוע הומניטרי, אבל חשוב שלא להרפות מפרויקט עידוד ההגירה ההמונית. להמשיך לשכנע מדינות לקלוט עזתים.
ובאשר לשיקום - ביום שאחרי הכחדת חמאס יוזמן מי שמעוניין בכך לתרום ולבנות מחדש את בתיה החרבים של הרצועה. אבל רק תחת שליטתנו ולא על חשבוננו. בכל מקרה, הנבואות השחורות לגבי המחיר הכלכלי של החזקת עזה חסרות שחר - סותרות את העובדות והניסיון ההיסטורי.
היקף הכוחות - שקר העלות הצבאית
אבל ממציאי העלויות ומנבאי השחורות לא נעצרים בסוגיה הכלכלית הטהורה. הם מחברים ומבלבלים אותה עם העלויות שצפויות למדינת ישראל כתוצאה מהוצאות צבאיות דמיוניות שהם מייחסים להחזקת הרצועה, לצד סדר הכוחות שיידרש לכך.
מדובר בהונאה מתודולוגית בפני עצמה, שמבלבלת בין העלויות של החזקת ממשל על האוכלוסייה העזתית לבין סוגיית מימון הוצאות הביטחון שייגרמו על הרקע הזה. אבל גם את נבואות השחור בהקשר העלות הצבאית קל להפריך. הניסיון הלאומי, בוודאי זה של 7 באוקטובר, מלמד כי ככל שנהיה חזקים יותר - כך זה יעלה לנו פחות.
כדי להבין את עוצם ההטעיה, חשוב לחזור למחצית שנות ה-80, ולהבין מה היה סדר הכוחות ביו"ש ובעזה ערב מה שכונה "עסקת ג'יבריל", שהתבצעה במאי 1985. יהודה ושומרון הוחזקו אז על ידי חטיבה מרחבית אחת בלבד, עזה בידי סדר כוחות דומה. כל עיר ערבית ביו"ש ובעזה נשלטה בידי כוחות מזעריים. ג'יפ מג"ב אחד לעיר כמו טולכרם, אחד אולי לחאן יונס. כלי הנשק שהיו מצויים בידי כוחות עוינים היו ספורים.
עסקת ג'יבריל מתחה קו פרשת מים בדינמיקת ההתאבדות הישראלית. דינמיקה שהחמירה מאוד לימים, מאוסלו ועד ההתנתקות, מעסקת שליט ועד מזוודות הכסף לחמאס. זו הנקודה הראשונה שבה מדינת ישראל נכנעה לסחיטת הטרור ושחררה 1,150 מחבלים, ביניהם מאות רוצחים. רוצחים שהובילו והנהיגו את "האינתיפאדה הראשונה", שבאה לעולם רק בגלל אותה "עסקה".
אם לא די בזה, בשנים שקדמו לאינתיפאדה הראשונה שימשתי כתב השטחים של העיתון המנוח "חדשות" ותיעדתי את מסתרי האיוולת הישראלית. דיווחתי כיצד ישראל נותנת יד כמעט חופשית לגורמי הטרור, שנשלטו אז מתוניס של יאסר ערפאת. עיתונים, איגודי סטודנטים, ארגוני עובדים לכאורה - ישראל אפשרה למארג של ארגוני חזית להסית לטרור ולארגן אותו. ומנגד נקטה אכיפה קולקטיבית מטופשת אל מול השלכות אבנים ומעשי טרור מועטים, מדיניות שדחפה אנשים חדשים לידי הטרוריסטים המסיתים מתוניס.
ערב מה שכונה "עסקת ג'יבריל", שהתבצעה ב־1985, יו"ש הוחזקו על ידי חטיבה מרחבית אחת בלבד, עזה בידי סדר כוחות דומה. כל עיר ערבית ביש"ע נשלטה בידי כוחות מזעריים. ג'יפ מג"ב אחד לטולכרם, אחד אולי לחאן יונס
בגלל האיוולת השלטונית הזו פרצה האינתיפאדה הראשונה וצמח סדר הכוחות ביו"ש ובעזה, אבל ההתקוממות דוכאה לימים וסדר הכוחות צנח גם הוא. במהלך 1992 טיילתי בחופשיות במעוזים הכי מסוכנים של "הפנתר השחור" בצפון השומרון, היכן ששנה קודם לכן נדרש גדוד כדי להבקיע פנימה. הטרור חוסל, רק כדי לצמוח מחדש לממדים אימתניים בגלל הסכמי אוסלו. בספטמבר 1993 נחתמה הצהרת העקרונות בוושינגטון, ומאז כניסת הרשות בשנים 1994-5, ועוד יותר מכך מאז "ההתנתקות" ב־2005, הוצאות הביטחון הלכו והאמירו. חזונות השלום הביאו טרור, אימה ושכול, ועימם הוצאות כספיות דמיוניות.
וכיום - האופציה היחידה שאינה כניעה לחמאס היא כיבוש עזה והחלת ממשל צבאי. זו תביא בהכרח לירידה שיטתית בהיקף הטרור וצמצום סדר הכוחות שיידרש גם בעזה וגם ביו"ש. היא תחסוך הוצאות בט"ש וכיפת ברזל מול רקטות מעזה, היא תשדר מסר ברור לאיראן וללווייניה שירתיע ויחסוך גם כסף בסופו של תהליך. בשורה התחתונה - כיבוש עזה יעלה לנו פחות מכל אופציה אפשרית אחרת, הרבה פחות. 
