להחזיק מעמד מול הלחץ - ולנצח

1. ככל שהמערכה בעזה מתקרבת לנקודת ההכרעה, כך גובר הלחץ הבינלאומי על ישראל להיכנע ולא להשלים את המלאכה, יחד עם לחץ פנימי של מוקדי העילית הישנה, דומה לזה שחווינו במלחמות קודמות (במיוחד מלחמת לבנון הראשונה). אותם בכירים לשעבר שהבטיחו שההתנתקות תגביר את ביטחוננו חוזרים על הבטחותיהם גם כעת. מנוולי האזור מחככים את ידיהם בהנאה, לנוכח היהודים המתכתשים זה עם זה על סוגיה בסיסית שכל גוף תאב חיים היה עומד תמה מולה: הסירוב להשמדה מלאה של הגורמים המסכנים את חייו.

בחלקים מסוימים של הציבוריות הישראלית מתנהל בסוגיה "דיון משתיק": יש לגיטימציה רק לדיבור על החטופים והחובה לא לסכן את חייהם. ממילא, אם ישראל מבקשת לכבוש אזורים שבהם הם מוחזקים, זה מהלך לא לגיטימי ש"דגל שחור מתנוסס מעליו", לא פחות. אבל אנחנו יהודים, צאצאים לעם שקידש את המחלוקת - בזמן שהיא לשם שמיים - מתוך הבנה ששום צד אינו אוחז במלוא האמת, ושאין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה. לכן חשוב להכיר את כל צדדי הסוגיה, לפני שפוסקים בה.

2. משום כך חשוב לשאול מה שנעדר מסקרים רבים: האם אתם בעד סיום הלחימה בתנאי שחמאס נותר שליט ברצועת עזה, ישראל נסוגה לגמרי, כולל מרצועת הביטחון (הפרימטר), כספים זורמים לשיקום הרצועה יחד עם ערבויות העולם ומועצת הביטחון של האו"ם שישראל מתחייבת לא לתקוף בשנים הקרובות, גם לנוכח התעצמות מחודשת של חמאס, וכמובן שחרור המוני של רוצחי בנינו ובנותינו, כולל אלה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר.

כדאי לדעת שגם אחרי הסכמה לתנאי הכניעה הללו לא ישובו כל חטופינו הביתה, משום שחמאס יותיר כמה מהם אצלו, מזכרת עוון, כדי לוודא שישראל מקיימת את תנאי הכניעה ולעודד את המשך המחלוקת והשנאה הפנימית בין היהודים סביב הסוגיה.

משמעות הכניעה תהיה קריאה לכל מחבלי האזור ורוצחיו לשוב לטבוח בנו, תוך שהם שובים וחוטפים אזרחים וחיילים בידיעה שבחשבון אחרון היהודים תמיד ייכנעו לפדיון שבוייהם. מעתה ואילך זו תהיה תעודת הביטוח שלהם מפני השמדה. עבור חמאס גם הקרבת כל האוכלוסייה בעזה שווה את המיתוס שיישאר למאות הבאות, על מה שעשו "השאהידים הגיבורים" ליאהוד ב־7 באוקטובר. לכן, אם חפצי חיים אנחנו, חובה לנצח באופן שבתודעת ערביי האזור (ותומכי חמאס בתוכם) לא יהיה ספק באשר לתבוסתם.

3. הדיון המשתיק מעלה על נס את פדיון השבויים כערך עליון הגובר על כל ערך אחר. האמנם? פדיון השבויים נובע מערך עליון יותר: חיי אדם. בזמנים שלא יכולנו להפעיל כוח נגד אויבינו יהודים פעלו לפדות את אחיהם השבויים. כך נחמיה במאה ה־5: "אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ (כפי מידת היכולת שלנו)". בתנ"ך, אגב, פדיון השבויים נעשה במקרים רבים באמצעות מלחמה נגד החוטפים.

אבל מה הדין במקרה שהתשלום על השבויים אינו מסתכם בממון, אלא מעודד חטיפות נוספות ההופכות לכלי נשק בידי אויבינו ולתעודת ביטוח לזוועותיהם? לכך קבעו חכמינו: "אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם".

אם ניכנע לתנאי חמאס, נשחית את העולם בכך שניהפך כולנו למועמדים לחטיפה, לא עלינו. הסייג האכזרי אך הריאלי שמטילה המשנה על פדיון השבויים אמור לספק להנהגה מרחב שיקול דעת, המביא בחשבון את ביטחון כלל האזרחים ואת קיום האומה.

4. לפנינו שתי אסכולות מדיניות היסטוריות: זו המבקשת שקט בטווח הקצר על חשבון העתיד, מול זו המבקשת ביטחון לדורות במחיר מלחמה מכריעה עכשיו, על סך מחיריה הכואבים.

הסכמי אוסלו וההתנתקות יישמו את רעיונות האסכולה הראשונה. התוצאה של דחיית העימות המכריע היתה 7 באוקטובר, למרות מסך העשן וההכחשה של תומכי המהלכים הללו. האם נלמד סוף־סוף?