סיפור יהודי על אהבה ושלג

צעדתי השבוע אחרי מיטתו של ידיד שלי, ישראל נפרסטק ז"ל מכפר חב"ד.

עמדנו שם בבית ההלוויות, גופו הקטן מוטל, מכוסה בטלית, וקהל גדול עומד מסביב, קהל שמורכב ברובו מילדיו, נכדיו וניניו.

בן 94 היה ישראל במותו.

איש אהוב מאוד. זקן התושבים בכפר חב"ד, עסקן ציבור שדאג לתושבים, השתלב בהנהלת הכפר והיה חסיד חב"ד נאמן ופעלתן.

אני בוחר לספר על ישראל ז"ל בגלל רגע אחד מלפני שנים, שנחקק בי ומסרב להרפות.

למרות פער הגילים הגדול בינינו, ישראל היה ידידי. כזה הוא היה.

ידיד של כולם, ואף היו לנו הרבה דקות, ואפילו שעות, של שיחה לאורך השנים שבהן התגוררתי בכפר חב"ד.

הוא היה איש מעורב מאוד. חלק גדול מחייו שימש מפקח מטעם הסוכנות על מושבים, התעניין בפוליטיקה וניהל את העולם, אבל על השיחות שלנו בתחום הזה אין מה להאריך מפני שאין בהן עניין.

לעומת זאת, בהזדמנות אחת בשבת שלפני יותר מ־20 שנה, ישבתי בפינת בית הכנסת עם עוד חבר ויחד שמענו מישראל בפרטי־פרטים איך הוא ואחיו הקטנים קברו את אמא שלהם תוך כדי בריחתם מבלארוס לכיוון עומק רוסיה בימי ראשית מלחמת העולם. הוא היה אז בן 10.

המשפחה שלהם ברחה מפולין לכיוון רוסיה, ואז השלטונות הרוסיים העמידו בפני הפליטים את הברירה לחזור לפולין מולדתם או להישאר נתינים רוסים. אלה שבחרו לחזור לפולין היו בני מזל ושרדו, ואלה שבחרו בפטריוטיות רוסית צעדו אל מותם - חוץ מהמשפחה שלהם, שבדרך נס הותר לה לעבור אל עומק האזור הרוסי אל אזורי סיביר ואורל.

בדרך, במסלול החתחתים שהם עשו, מתה אימם, וישראל, הבן הגדול, ילד בן 10, ארגן איתו את אחיו הקטנים ממנו, שניהם אגב היו גם הם שכנים שלנו בכפר חב"ד. הם גנבו בעורמה את גופתה וקברו אותה בעצמם בתוך בור שכרו בשלג.

הוא סיפר את זה בהתרגשות ובכאב, אבל ניכר בו שזה היה סיפור שהוא סיפר כבר הרבה פעמים ושהפך, כמובן, לחוויה המכוננת של חייו. ישראל עלה לארץ, היה מבוני כפר חב"ד וממייסדיו, וכאמור גם ממנהיגיו.

שירת בצה"ל וכל ימיו שירת את הציבור.

היה איש אכפתי, חם מאוד, מעורב ומשפיע, אבל בהלוויה שלו הרהרתי בדור היהודי המשוגע הזה שאנו: הנה אני כאן חולק כבוד אחרון לאיש שהכרתי אישית היטב, והסיפור האישי שלו שייך, כאילו, למילניום אחר. לעולם אחר.

יש מנהג כזה בירושלים, שצאצאיו של הנפטר פוסעים לפני הארון, ולא מאחוריו.

אחרי הקדיש הכריז הכרוז שכל יוצאי חלציו ייצאו ראשונים, וקהל גדול, עצום, קם ויצא והתייצב לפני מיטתו.

וחשבתי על זה שהאיש הזה, שכל ההמון הזה שבא לחלוק לו כבוד הוא יוצא חלציו, קבר את אמא שלו לבדו, בשלג, כשהיה בן 10.

יהי זכרו של ישראליק נפרסטק ז"ל ברוך.