רק לא חרם: זה הזמן לחזור לריב כמו פעם

הנה הם באים, ימים של הבל.

משק כנפי הפוליטיקה מכה בעוז, ועוד רגע קט כבר ימלאו אסמינו בדר־עופר. עוד לא שככו הדי המלחמה והאסונות, והמערכת הפוליטית מתחילה להתעורר ולהיערך לקראת ימי הכרעה. וזה עצוב ומלחיץ מכמה סיבות.

ראשית, העיסוק המוגבר בשיח הפוליטי הוא סר טעם ומיותר ומעורר מדנים גם בימים כתיקונם, לא כל שכן בימי איבה ומחלוקת קיצונית אלה. כשם שהעיסוק האובססיבי, בשעות של שידור, במלחמה, בהתנהלותה ובשגרת החירום מחריד את הנפש וממלא את האוויר בבועות של דאגה ופחד - כך העיסוק האינסופי ורווי המלל בפרשנויות ובספקולציות פוליטיות ממלא את האוויר אדי מדון, ועלול להעכיר עוד יותר את הנפשות המתאמצות להירגע מימי המלחמה והמלאות בדאגה לחטופים ולנפגעים של המערכות האחרונות.

אבל יש גם העניין עצמו, התשבץ הפוליטי על משבצותיו והגדרותיו, וזו כבר דאגה אמיתית. מעולם כמעט לא היינו בפלונטר פוליטי כה מסובך שאיש לא מציג אפילו דרך להתיר אותו. דאגות המלחמות השכיחו לרגע את המהומה הפוליטית, ועכשיו כשלרגע נושמים וכבר מדווחים על זה שפרש וההוא שחבר, חייבים שוב לשאול: לאן כל זה הולך?

עקרונית - שום דבר לא השתנה.

תיקו־משיכת־החבל עודנו מתקיים במלוא עוצמתו. סקרים המתפרסמים בערוצים ובעיתונים השונים הם חסרי משמעות ואף גורמים לצחוק גדול, שנרגע כשמתברר לצופה שהתוצאות שלהם מתאימות באופן מפתיע למאווייו של הערוץ המפרסם אותם. נו באמת, לא נמאס לכם?

בתווך, בין הקבוצות הקיצוניות, מהלכת כממתיקת סוד הכמיהה הגדולה ל"מפץ גדול". פוליטיקה רגילה, אומרים כל החכמים, לא תספיק פה. מה שדרוש הוא מפץ גדול. הסטה קולנית ומשמעותית של הלוחות הטקטוניים, ניסוח מחדש של המפה והגדרותיה, הפתעה, ממבו ג'מבו, פפם! הנה, גדי איזנקוט פורש! הנה הנה, הוא חובר לכהנא! והנה, הוא נפגש עם לפיד, והנה והנה.

הכל שטויות ושום דבר לא שובר באמת, זולת עניין פעוט אחד שאם רק יוצג ברצינות, בכוחו להחזיר את המצב לימי פוליטיקה נורמלית, שאינה מתקיימת בבית המשוגעים: הסרת החרמות

אלה, צריך לומר - והנה, גם אני נופל לבור הפרשנות הפוליטית בשקל - הבלים גמורים. כי היינו בזה. וניסינו את זה. וקול נפץ המפצים המזויפים הקודמים עודנו מהדהד ומחריש, אבל דממת תוצאותיהם העלובות רועמת פי כמה.

הכל שטויות ושום דבר לא שובר באמת, זולת עניין פעוט אחד שאם רק יוצג ברצינות, בכוחו להחזיר את המצב לימי פוליטיקה נורמלית, שאינה מתקיימת בבית המשוגעים: הסרת החרמות. יש הליך כזה, שמקובלים עושים במתכונת "הסרת קללות" ודברים מהסוג הזה שתרומותיהם בצידם, ואולי גם זה היה יכול להועיל, אבל לא לזאת הכוונה.

הכוונה היא לביטול מוחלט של הקונספט שפוסל שותף כלשהו להקמת ממשלה או ליצירת קואליציה. כולם כשרים לחלוטין, ובלבד שתימצא הדרך לייצר קווי יסוד משותפים המקובלים, אפילו בדוחק, על כולם. שום חרם, שום "רק לא", שום שיגעונות. שיח חדש שבו רבים בעוז ועם כל הנשמה על הכל, אבל מוחקים לחלוטין את הרטוריקה הפוליטית של השנים האחרונות.

לריב כמו פעם. אח! מי היה מאמין שיום יבוא וזו תהיה תפילתנו האולטימטיבית.