בקרוב יגיע השקט הממכר

אם לשפוט על פי הדרך שבה מתנהלים העניינים במזרח התיכון לאחרונה, בקרוב יודיע הנשיא טראמפ בטוויטר על השגת הפסקת אש בין ישראל לחמאס ועל עסקת חטופים בלתי מושלמת, שתרחיק עוד יותר את היום שבו ישוחררו החטופים האחרונים.

במוקדם או במאוחר זה יגיע, ואנחנו הישראלים נשוב ונתמכר. נתמכר לשקט, לשלווה, לפריבילגיה לקום בבוקר בלי "הותר לפרסום". השמש תידום בין עזה לרפיח ואנחנו נצא לחופשות, נלך להופעות, נעמיס שוב ציוד אישי במקלטים. הארץ תשקוט 20 או 30 או 40 שנה, והשקט הזה טומן בחובו רק אחד מהשניים: סכנה או הזדמנות.

הסכנה היא שאנחנו מדינה חפצת חיים באזור שוחר מוות.

אנחנו נשקיע את משאבינו בצמיחה ובשגשוג, נחזור להתווכח על איזונים ובלמים במערכות השלטון ועל הדתה כן או לא (אם כי, אחרי שמספר בלתי נתפס של אזרחים ישראלים לא זיהו את הביטוי התנ"כי הכה גנרי "עם כלביא", אולי כדאי יותר) - אבל אויבינו יתכנסו מחדש, ילקקו את הפצעים ויתכננו את המתקפה הבאה. הם יעשו את זה בסבלנות, ביסודיות שתפתיע אותנו, תוך שימוש בכלים שלא עולים בדמיוננו.

לפני 22 שנה הוציאה להקת הדג נחש שיר שהפך לקאלט, "מספרים". גם אני, כמו כל היהודים, עסוק במספריי - הם שרו. "שלוש שנים וארבעה חודשים הוא הזמן שנתתי לצה"ל... חמישה שקלים עולה נסיעה באוטובוס עירוני. בעצם, ארבע תשעים, אבל עד שהדיסק ייצא נותרו עוד כמה חודשים". עברנו דבר או שניים מאז ששירים יצאו על דיסקים ונסיעות באוטובוס היו זולות, אבל גם אני, כמו כל היהודים, עסוקה במספרים. אני שואלת את עצמי כמה בנים יש לי, ובני כמה הם, ומה הסיכויים שהמלחמה הגדולה הבאה תתפוס אותם בסדיר או במילואים. או במסיבה. מה הסיכויים שיצטרכו שוב להיכנס לשאטי ולג'באליה. אני שואלת את עצמי אם המדינה שלנו חושבת עליהם כשהיא מקבלת את ההחלטה לסיים את המערכה הנוכחית, מערכה שבה התברר שאפילו האויב הכי חלש שלנו יכול להישאר על הרגליים אם רק ישכיל לחטוף כמה ישראלים.

וזו הסיבה שתקופת השקט שתגיע היא גם הזדמנות. לא צריך לשקוט 40 שנה ולחכות שהאויב יתקוף במפתיע, אפשר לנצל את ההפוגה לתכנן בעצמנו את מכת המנע הבאה. כי אם יש דבר אחד שלמדנו, הוא שאנו זקוקים למנהיגים שמוכנים לסבול ביקורת על "חרחור מלחמה", לא כאלו שזקוקים לליטופים מ"מחנה השלום הבינלאומי". אנחנו מכירים טוב מדי את המחירים.

פעם, לפני מה שאנחנו מרגישים כאילו היה לפני הרבה שנים, ישראל תקפה באיראן. ישראל השמידה את האיום הגדול בתולדותיה כשטייסיה משייטים בשמי איראן משל היו בקרוז בכנרת. בתמורה לנטרול תוכנית הגרעין והשפלה המהממת של משטר האייתוללות, נאלצנו לשלם בחייהם היקרים של 29 אנשים, ובהרס גמור של כמה עשרות בנייני מגורים ואתרים אחרים. אבל להוציא מעטים, שעבורם הרעיון שיש מחיר כלשהו לשלם על חיינו כאן מזעזע את עולמם, לכולנו היה ברור שהמחיר ששילמנו היה הנמוך ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת.

אנחנו יודעים, כי פגשנו מקרוב מדי את האפשרות ההופכית. המחיר ששילמנו על כיבוש מחדש של רצועת עזה וניסיון לפרז אותה הוא הגבוה ביותר שיכולנו לדמיין.

אני שואלת את עצמי כמה בנים יש לי, ובני כמה הם, ומה הסיכויים שהמלחמה הגדולה הבאה תתפוס אותם בסדיר או במילואים. או במסיבה. מה הסיכויים שיצטרכו שוב להיכנס לשאטי ולג'באליה

שילמנו אותו בלית ברירה, כי במשך שנים המחיר ההתחלתי הפחיד אותנו. הממשלה העדיפה להאביס את הרצועה בכסף ולהתעלם מאי־השקט הקבוע בגדר הגבול.

בקרוב יגיע שקט. הרווחנו אותו ביושר. עלינו לזכור בכל רגע שזהו שקט זמני, שיש בו אשליה, וששווה בכל יום להפר אותו לטובת השגת מטרות ביטחוניות, ולא לחכות למלחמת אין ברירה. "עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה", אמר בגין, ואנחנו יודעים: עדיפים ייסורי המלחמה על תהומות הייאוש והצער של השאננות.