אם יש לקח אחד מהמלחמה שבדיוק סיימנו לקפל שבוע בלעדיה, הוא שמה שלא הורג אותך - הופך אותך לוויראלי בטיקטוק.
למשל הילד בן ה־12 שצילם את הפגיעה הישירה בסורוקה ואמר את המשפט האלמותי: "בראש של אמא שלי, הלך סורוקה" - וזכה בתהילת עולם.
למה שלא נגייס את הילד החמוד הזה לפיקוד העורף להחליף את תא"ל צביקי טסלר שיעשה הסברה באולפנים? אם כבר סוף העולם, שלפחות יהיה צחוקים.
כשהייתי ביסודי אמרו לי שלא אתגייס לצבא, שנולדתי לשלום שרק יגיע, שרק יבוא. השיר "נולדתי לשלום", אגב, באמת נהיה עכשיו טרנד בטיקטוק, אבל מה זה עוזר טרנד בטיקטוק כשחברי ילדות שלי מתים?
וזה אולי גם סמל לכל החוויה של הדור שלי מהמלחמה הזאת: אנחנו נהנים מהתוכן אבל סובלים מהמציאות, מעדיפים לראות סרטון של ילד מתעד פגיעת טיל בליסטי בביה"ח מאשר עוד פוש של אתר חדשות, פושים הם כל כך 2024.
ואפרופו חדשות, בתוך מבול הדיווחים הסותרים, כבר אי אפשר לדעת למי להאמין. כל ערוץ אומר משהו אחר, ובטלגרם בכלל יש סלט שלם של פייקים, הפרות צנזורה וסתם הטרלות. כך שבין פוש לבום ואלפי שעות פרשנויות ששוות כמו סטורי דאשתקד, איבדנו כבר קשר עם המציאות.
לכן זה אך טבעי שהברירה הרציונלית היחידה שנותרה לנו היא להאמין לפרשנים העל־טבעיים.
קחו לדוגמה את עדן הודיה כהן - "המצפן".
אולי במבט ראשון היא תיראה לכם כמו עוד שרלטנית ש"מתקשרת עם כוחות עליונים", אבל היא ניבאה באינסטגרם ל־180 אלף עוקביה כמעט את כל השתלשלות המלחמה, בין אם זו כניסתה של ישראל למלחמה עם איראן או כניסתו של טראמפ למערכה. על כמה פרשנים "קונבנציונליים" אתם יכולים להגיד דבר כזה?
עבור רבים, עדן היא אי של ודאות ונחמה בים מלא מיקרו־פלסטיקים של פייק ואמירות בלי כיסוי. זוהי הצבעת אי־האמון שלנו במציאות הלא מציאותית, ובחדשות הלא מחדשות. המדיום הוא המסר.
חבריי ואני מתמודדים עם המציאות בדרכים שמסייעות לנו לפורקן נפשי: ליצור סרטונים מצחיקים ולהאמין למתקשרות. אנחנו כמהים לוודאות, לשפיות, אבל בו־זמנית מכורים לתוכנית הכי טובה בפריים־טיים - המציאות.
אתם יכולים להאשים אותנו? את כל ההתבגרות שלנו העברנו בקורונה, מחאות ציבוריות ענקיות ושרשרת מלחמות אין־סופיות. ספרו לי בתגובות אם אתם מכירים שיטה יותר טובה להתמודד עם כל הבלגן הזה מאשר לאכול פופקורן בממ"ד ולנחש מה תהיה הטראומה הבאה דרך קריאה בכוס מאצ'ה.
כשהייתי ביסודי אמרו לי שלא אתגייס לצבא, שנולדתי לשלום שרק יגיע, שרק יבוא. השיר "נולדתי לשלום", אגב, באמת נהיה עכשיו טרנד בטיקטוק, אבל מה זה עוזר טרנד בטיקטוק כשחברי ילדות שלי מתים? שנערים בני 20 עשו יותר מלחמות מטיולים שנתיים? החיים פה באמת מרגישים כמו סרט, אבל יש כל כך הרבה נפגעי מלחמה, פצועים בגוף ובנפש ומשפחות שכולות שאיבדו את היקר להן מכל.
עבור כל אלה המלחמה היא לא טרנד ולא סרט, היא תמיד תהיה חלק. אני כבר לא זוכרת איך נראים חיים שבהם סוף העולם לא מעבר לפינה. אולי אני אשאל את עדן המתקשרת, הרי על מי עוד אפשר לסמוך פה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו