"בראש של אמא שלי": הסרטון שמסמן את הלך הרוח של כל שידורי המלחמה

נוֹדֵר נֶדֶר, מֵעָלַי הִתְפּוֹצֵץ טִיל. נוֹדֵר נֶדֶר, בְּאִמָּא שֶׁלִּי, מֵעָלַי הִתְפּוֹצֵץ טִיל. בְּסֵפֶר תּוֹרָה, הִתְפּוֹצֵץ מֵעָלַי טִיל. בְּאִמָּא… (בּוּם!) אִמָּא'לֶה. הָלַךְ סוֹרוֹקָה. בָּרֹאשׁ שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי, הָלַךְ סוֹרוֹקָה (ע. פיסחוב)

המלחמה היא הריאליטי של חיינו. מדי יום היא מייצרת לנו כוכבים חדשים. גיבורים של רגע. הפעם היה תורו של עומרי פיסחוב, בן 15 מעיר הטילים באר שבע. סרטון שצילם נהיה ויראלי, וכתב מ־i24NEWS הגיע עד פתח ביתו כדי לכוון עליו הבזקי מצלמה.

"וואלה, תחושה של רגעי תהילה", אמר הנער שלבש את מיטב מחלצותיו. מאחוריו עמדו זקופים וגאים אמא שלו וכל השכנים והחברים והמכרים ועוד כמה חבר'ה מביה"ס. הם החזיקו טלפונים והסריטו את הכוכב מהצד. "חמש דקות תהילה קיבלתי. מלא אנשים מכל הארץ ראו את זה, מרגיש מפורסם".

"בראש של אמא שלי, הלך סורוקה", אמר את הקאצ'פרייז הידוע - ואז נישק את ראשה של אמא. כולם צחקו. "חצי סורוקה עף באוויר, אחי. וואלה, הייתי אמור לרוץ למקלט בסורוקה. בדיוק איפה שזה (נפל)… אם הייתי רץ - הייתי מת, לא?". "או נפצע קשה", הוסיפה אמא.

באמא שלי, לפעמים תוהה איך הגענו למצב שגיבור היום הוא נער שנתקע מחוץ למרחב מוגן וכמעט חטף טיל בראש. ואז אני נזכר: ככה נראית שגרה של מדינה שמושקעת במלחמה מתמשכת.

מלחמה טובה לרייטינג, אבל היא צרה כלכלית לערוצים מסחריים. לכן, מוזר לראות את הקונפליקט הזה על המסך - מצד אחד בערוצים מקדשים את המשך הלחימה בכל הגזרות, כי צה"ל חזק ואנחנו פסע מניצחון מוחלט, אבל גם תוהים בשקט לאן זה מוביל אותנו

מלחמה שתקועה בלופ

"נדרשת מוכנות למערכה מתמשכת", הודיע הרמטכ"ל למדינה שנמצאת 625 ימים במלחמה מתמשכת מאוד, והתקרה קרסה. כעת העצבים של העורף תוססים, בשעה שמטרות המלחמה מחשבות מסלול מחדש.

מלחמה טובה לרייטינג, אבל היא צרה כלכלית לערוצים מסחריים. לכן, מוזר לראות את הקונפליקט הזה על המסך - מצד אחד בערוצים מקדשים את המשך הלחימה בכל הגזרות, כי צה"ל חזק ואנחנו פסע מניצחון מוחלט, אבל גם תוהים בשקט לאן זה מוביל אותנו.

לפני כמה ימים דיווחו כתבי החצר הצבאיים כי צה"ל ישלים את משימותיו באיראן בתוך חמישה עד עשרה ימים, או "לכל היותר שבועיים". והנה, בסופ"ש פתאום ישבו להם הניר דבורים באולפנים והתקשו לתחום בזמן כלשהו את המילה "ממושכת".

אלה אותם פרשנים ומומחים וקצינים שהצהירו לאחר 7 באוקטובר כי "בתוך חודשיים-שלושה, או מקסימום שנה" נמוטט את חמאס ונפריח יונים עם עלי זית בשמי המזרח התיכון. אולם מלחמת נצח, מהסוג שאנו חווים, היא מלחמה בלי נקודת סיום מוגדרת. מלחמה שתקועה בלופ.

הואיל וכך, כל שבוע מצויר בתקשורת ככזה ש"ישנה את מאזן הכוחות". כל גל תקיפות הוא "משמעותי", כל חיסול הוא "דרמטי", וכל תדלוק של מטוס אמריקני מתורגם לספקולציה שמחזיקה שלוש שעות שידור. ככה מנרמלים שגרת מלחמה: משדרים הישגים והצלחות, ומוכרים חלומות על אויב כנוע ושלום כולל.

במלחמה ממושכת מתרגלים ללילות בלי שינה, ואפילו לזה שכל יום אייל ברקוביץ' צועק בטלוויזיה. במלחמה ממושכת אין מניעה לשדר "האח הגדול", "הזמר במסכה" ו"רוקדים עם כוכבים" גם בזמן אזעקות. שגרה. בשעות הקטנות של הלילה נותנים לנו שידורים חוזרים של "טהרן". להזכיר לצופים שאם ניב סולטן הכניעה לבדה את משמרות המהפכה - מה זה כמה ימים, חודשים או שנים ללא בתי ספר וגנים ועם שמיים סגורים וטפטוף שיגורים.

במלחמה מתמשכת מפציצים ומתפוצצים. הרוגים נדחקים לשולי המהדורה, ועל חטופים לא מדברים. ככה מנרמלים מלחמת נצח.