עוד מעט, אינשאללה, כל זה ייגמר, ובמערכות התקשורת יסכמו ויעניקו פרסים ויעלו על נס וידברו על עבודת הקודש המסורה, השוחקת והבלתי אנושית של החברות והחברים שהשתתפו בשידורים האינסופיים בדיווחים ובאולפנים.
וזה יהיה נכון, עקרונית, מפני שהעיתונאים והעיתונאיות שמשתתפים ברצף הדיווחים ובאולפנים הפתוחים הם אכן חרוצים ועושים מלאכתם נאמנה ומשלמים מחירים אישיים כבדים. אבל מבחינת התועלת הציבורית? התמונה שונה לחלוטין.
כבר כמעט נמאס לומר את זה, אבל הנה אנחנו שוב במערכה קריטית שאחד היסודות הכי עקרוניים שלה הוא עמידות העורף, ושוב אנחנו עומדים בפני חרפת האולפנים. אין דרך אחרת לומר את זה זולת הקביעה שבברברת האולפנים הפתוחים, בכל הערוצים, אין שום תועלת. אני חוזר: אין שום תועלת.
האנשים היושבים שם לא מחדשים שום דבר שלא מגיע בדיווחים המיידיים. הפרשנים שיושבים שם אינם עולים במאום על כל החכמים מטעם עצמם בשיחות הסלון, וגם אם כן, הם חוזרים על עצמם שוב ושוב כדי למלא את הזמן, מתחפרים בתוך דעות ומבעים אישיים, ואם גם זה לא נכון - שמישהו יסביר לי: מה זה נותן?
מה נותנת קביעה של פרשן ש"בוא לא נשכח שיש גם את הציר הרוסי"? או: "בעצם הדרישה הזו לא שונה בהרבה מהדרישות של אובמה בהסכם הראשוני"? הנה מה שכל אלה נותנים: חרדה, חרדה, חרדה. היסטריה, היסטריה, היסטריה. עוול נורא למורל הציבורי. עוול נורא לבריאות הנפש.
הפיתוי קיים והשעמום גדול, ואנשים מוצאים פורקנם בברברת אולפנית והורסים לעצמם את החיים. למה שידורי הרצף? כדי ליצור תלות. הגיע הזמן לצעוק את זה בקול
רוב האנשים שאני מכיר לא ראו פריים טלוויזיה אחד כבר כמה שנים, לא משנה באיזה ערוץ. אבל הפיתוי קיים והשעמום גדול, ואנשים מוצאים את פורקנם בברברת והורסים לעצמם את החיים.
הנה דוגמה לסדר יום תקשורתי מתאים לימים אלה: מהדורת חדשות בוקר קרה ועניינית, ואחריה יומן שבו אייטם פותח מרכזי על המצב, ואז: אייטם ארוך לזכרו של הזמר והיוצר ז"ל שבימים אלה מלא עשור לפטירתו, ואז הפסקת פרסומות, ומייד אחריה: צבע הכסף! יומן כלכלי על מה עשתה הבורסה.
ואז בוקר טוב לציון, שלום ואסי! בעקבות המצב יש לנו כאן באולפן את... מה קשור! מה העניינים? מה קורה? מה ככה? איך הולך צחוקים ושיגועים. ובמעבר חד: האנשים הטובים שאיבדנו בפגיעת הטיל אמש. אזכור, תמונה, ראיון, דמעה. קליפ של עברי לידר. רולר. סוף.
מכאן ואילך סדר יום טלוויזיוני רגיל, עד לתחנה הבאה שתיראה אותו הדבר בדיוק. ואז שוב שגרה, ומהדורה מרכזית שבה יש גם הרחבה, וכן, גם קצת ברברת. שעה וחצי. וזהו. מספיק. שום התעלמות, חס וחלילה. אבל אנו נותנים את מה שאנחנו יכולים לתרום. לא צריך אותם ברמה החדשותית.
הימים האלה דורשים אך ורק דבר אחד: עדכונים. את העדכונים אין המערכות האולפניות מסוגלות לתת בצורה אופטימלית, מפני שמערכות העדכונים המיידיים עושות זאת פי 200 יותר טוב. אז למה שידורי הרצף? כדי ליצור תלות. כדי לבשל את המוח.
קורונה, סבבים, חרבות ברזל, עם כלביא. די. נמאסתם. הגיע הזמן לצעוק את זה בקול כדי שיקרה משהו. זה מיותר, זה מזיק, די עם זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו