בעבר כבר חשפתי כמה וכמה פעמים לפני הקוראים את חולשתי למשפחתולוגיה. אין דבר שמשמח אותי כמו גילוי קרבת משפחה או התחקות אחר שורשים משפחתיים משותפים. מכיוון שכך, הימים האלה, שבהם ממנים 21 דיינים חדשים לבתי הדין האזוריים, הם שמן רוקח בעצמותיי.
הרמות הגבוהות של נפוטיזם במערכות הדין והמשפט הן עניין שמרבים לעסוק בו. בימים אלה הוא ממש מתברר ברשויות השונות, וביקורת רבה מוטחת במערכת בשל ריבוי המועמדים קרובי המשפחה. צריך לומר שחוץ מן הקשרים הגלויים יש פה ושם גם קשרים סמויים, וגילוים הוא עבורי גן עדן.
אבל מאחורי הצחוק הזה מתקיימת מציאות עגומה ומקוממת מאוד כבר שנים ארוכות. בהליך בחירת הדיינים מעורבים הרבה מאוד ייחוס משפחתי והרבה מאוד קשרים. לחובתם של העומדים בראש המערכת צריך לומר שזו אכן בושה וחרפה. העובדה שפה ושם החטא הזה קיים גם במערכת המשפט, אינה מעלה ואינה מורידה.
לזכותם ניתן לטעון שני טיעונים: האחד הוא תום הלב. העובדה שכל הדבר הזה נעשה בצורה כה שקופה וכה פומבית, מעל השולחן ומהמקפצה, גורמת למחשבה שמישהו כלל אינו מודע לעניין ומשום מה כולם מאמינים שזה בסדר. הטיעון השני הוא שבסופו של דבר כל הדיינים הנבחרים, גם אם הם קרובי משפחה וגם אם הם זכו לקצת פרוטקציה - בהחלט הגונים וראויים למלא את התפקיד החשוב שהוטל עליהם.
כך או כך, העניין הזה חייב להיפסק. הוא מבוסס גם על קצת שחיתות בשוליים, אבל בעיקר על תפיסות מיושנות ומקובעות של הכשרת נפוטיזם בעולמות התורניים וההלכתיים, עניין שמתחיל בסוגיות כמו ירושת רבנות ומצוי באופן יומיומי בירושת אדמו"רות, וכך התקבעו להם הדברים והמצב הגיע למקום שבו הוא היום. והדרך היחידה להתמודד עם המערכת הזאת, ומעולם לא הבנתי מדוע אין היא מוחלת, היא העברת ההכרעה לידי הגורל.
להלן ההסבר: כמעט אין מישהו שמפקפק באיכות מבחני ההכשרה לדיינות ולרבנות. אחרי הרבה שנות דשדוש, המערכות האלה מאוד מקצועיות ומאוד הגונות. קשה מאוד להשפיע על התוצאות, כך שהחלק הזה של מתן הכושר הוא נקי ומקובל. מרגע זה, כל מה שצריך הוא לבחור את הדיינים מקרב בעלי הכושר, בהגרלה. ממש כך. כמו פעם. אפילו לא צריך אלגוריתם מיוחד, תוכנה או אפליקציה. פשוט כובע - פריט שממש לא חסר בסביבה - אל תוכו מוכנסים פתקים עם שמותיהם של בעלי הכושר וילד חמוד, אולי החתן הארצי של מבחני המשנה בעל פה מקרב תלמודי התורה, שולה את הפתקים מתוך הכובע - והכל בנוכחות כל חברי ועדת המינויים, פלוס עורך דין, רואה חשבון ואליעד שרגא בעצמו, וכך לאיש לא תהיינה טענות.
לזכותם ניתן לטעון שני טיעונים: האחד הוא תום הלב. העובדה שכל הדבר הזה נעשה בצורה כה שקופה וכה פומבית, מעל השולחן ומהמקפצה, גורמת למחשבה שמישהו כלל אינו מודע לעניין ומשום מה כולם מאמינים שזה בסדר. הטיעון השני הוא שבסופו של דבר כל הדיינים הנבחרים, גם אם הם קרובי משפחה וגם אם הם זכו לקצת פרוטקציה - בהחלט הגונים וראויים למלא את התפקיד החשוב שהוטל עליהם
אני יודע שזה נשמע לרגע קצת ילדותי או מגוחך, אבל אשמח מאוד לשמוע ולו טיעון אחד נגד ההליך הזה. כל עוד הוא לא מתקיים, נמשיך כנראה לנצח לקבל בבתי הדין הרבניים ערימת גיסים, חתנים ובני דודים ולחלל שם שמיים במקום שהוא הכי קריטי לקידושו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו