מה שקרה לנצרת עילית־נוף הגליל ולאופירה וברקו־לוינסון: אנחנו חיים בתקופת ביניים

מסימני התקופה: נוכחותו המעצבנת והלא ברורה של המכשיר המסורבל והמיושן ששמו מדפסת ביתית.

הו, היגע! או שאין נייר או שאין דיו או שאין אותה בכלל. וטוב שכך. בשני מקרים בחיי אני נזקק לה: בימי שישי, כשאחייניתי שהיא גם שכנתי, שולחת אלי את קובץ דפי הקשר של הילד מבית הספר להדפסה לכבוד שבת, ובמקרים המסורבלים שבהם יש להדפיס מסמך כדי לחתום עליו או לנפנף בו פיזית.

הנה, השבוע זה קרה: נזקקתי להעביר את האוטו מבחן מעשי - טסט, אבל אז התברר שאת הניירות צריך להביא פיזית. שיגרתי את המסמך למדפסת, אבל היא לא הדפיסה! קורה. ואז גיליתי שמישהו במכון הטסטים חשב על זה, ואפשר להעלות את הטפסים אונליין. איזה יופי!

"יישומון־אפליקציה" זו מילה ארוכה ומסורבלת, אך בתקופת הביניים חובה להשתמש בשתי המילים, כדי שיבינו. זה גם מה שקורה לאינטרנט־מרשתת. לנצרת עילית־נוף הגליל ולאופירה וברקו־לוינסון

זה מה שעשיתי, אבל כשהגעתי אל המכון, שמתי לב שבמכון הטפסים מודפסים, וכל שורה מוחתמת בחותמת ובחתימה. ויש גם שדכן שמשדך את טופס המבחן לטופס הרישיון.

אל תשאלו. כמו לפני 50 שנה, רק שאז זה היה יותר מהר, כי כתבו הכל בכתב יד, ולא היה צורך להמתין לרחש המדפסת.

העניין הוא כזה: התקופה היא היברידית. זו תקופת הביניים של בין לבין. תקופות ביניים הן תקופות מסורבלות.

איך אומרים בעברית אפליקציה? יישומון. מילה נחמדה שהמציאה האקדמיה, ובעוד אי־אלו שנים היא אפילו תתפוס, אולי.

אבל בתווך, כשהיא עדיין לא תופסת, איך אומרים את המילה הזו בתשדיר רדיו, למשל? אומרים אותה "יישומון־אפליקציה", שזו מילה מאוד ארוכה ומאוד מסורבלת, כי בתקופת הביניים חובה להשתמש בשתי המילים, כדי שיבינו.

זה גם מה שקורה לאינטרנט־מרשתת. לנצרת עילית־נוף הגליל ולאופירה וברקו־לוינסון. תקופת הביניים היא חתיכת סיבוך. למה שהכל לא יהיה דיגיטלי, לעזאזל? כי אז מה יעשו עם כל החותמות; אז למה שהכל לא יהיה אנלוגי? כי ככה זה. הרי אנחנו כבר דיגיטליים. אז מה כן? גם וגם. וזה קשה ומפרך.

ובזמן ההמתנה לחותמו של בוחן גדול, נתתי דעתי על כך שההיברידיות הזאת היא הסימן המובהק ביותר של התקופה. מתרחש מעבר גדול ודרמטי בין אליטות, בין קבוצות שולטות ובין קבוצות מובילות. הוא מטלטל והוא דרמטי, הוא מתקיים כבר שנים ולאחרונה הוא נעשה חד וחזק יותר.

והתקופה הזו, תקופת הביניים שבה הדברים עדיין לא מובהקים, היא קשה, מפני ששני הקצוות משמשים בה בכתר אחד. בעבר הגדרתי את מצבנו הנוכחי בהגדרה שאני די גאה בה: אני חושב שהקונפליקט החברתי הישראלי הוא בין מיעוט שחי עדיין בתודעת רוב לבין רוב שממשיך לחיות בתודעת מיעוט, ושני הצדדים פועלים על פי התודעה השגויה הזו, וזה גורם להם להתנהג בצורה שבה הם מתנהגים.

עד כאן הדרשה. עוד יבואו עלינו, אינשאללה, ימים דיגיטליים שבהם הכל יהיה ברור ומובהק יותר, וממילא גם רגוע יותר. בינתיים, הכל היברידי והכל מסורבל מאוד.