מתקפת המשוב"כים

ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן, הניח אקדח טעון באיומים באותו ראיון דרמטי ובלתי נשכח אצל יונית לוי בחדשות 12. עד כה נורו מן האקדח הזה שתי יריות: אחת על ידי רונן בר, והאחרת על ידי יורם כהן. במילים אחרות: האיום הספציפי הזה מומש. שני ראשי שב"כ, אחד מכהן והשני בדימוס, שמוצאים לנכון להוציא סודות כדי להוסיף את שלהם ללחץ הפוליטי, המשפטי והממסדי על ראש הממשלה.

קשה לדעת כמה מתוך מה ששניהם מתארים נכון או מדויק. הם יכולים לסמוך על חלק גדול מהתקשורת, שתשמח להדהד כל פיסת לכלוך על נתניהו, לרוב בלי לפקפק באמינות המקור. לא רק שלא יפקפקו בדבריהם, אלא גם יקראו לכל תגובת־נגד שתגיע מכיוון נתניהו "מתקפה" או "מכונת רעל".

אני מקווה שעוד מותר בדמוקרטיה הגוססת שלנו להטיל ספק במידע המגמתי שיוצא מטעם מועדון ראשי השב"כ. כי גם אם יש גרעין של אמת בדברים, אני מרשה לעצמי לחשוד שאנחנו לא מקבלים לא את התמונה המלאה, ולא את ההקשר השלם. שהרי ארגמן וכהן כבר מגויסים "על מלא" לקמפיין הרועש נגד נתניהו, כולל חבילת הראיונות, העצומות והנאומים בקפלן הנלווים לזהותם החדשה, וזה צובע כל מילה שלהם בגוון רל"ביסטי בוהק למרחוק. הפרינציפ הזה בהכרח נכון גם לגבי עמיתם המכהן, רונן בר, שהספינים השקופים שמערך הדוברות שלו מפזר ברחבי התקשורת זוהרים כמו להקת גחליליות בחשכת הליל.

הנה שאלה שנצטרך לשאול, ברגע שבו ראשי השב"כ יואילו להפסיק לבעוט בדלי: איזה ראש ממשלה יוכל לתת אמון בראשי השב"כ הבאים, בידיעה שכל דבר שקורה ביניהם - ואולי גם מה שלא לגמרי קורה - עלול לצאת החוצה, בתזמון מגמתי, במסגור מגמתי, בהקשר מגמתי. תם עידן האמון האישי.

אני מקווה שעוד מותר בדמוקרטיה הגוססת שלנו להטיל ספק במידע המגמתי שיוצא מטעם מועדון ראשי השב"כ. כי גם אם יש גרעין של אמת בדברים, אני מרשה לעצמי לחשוד שאנחנו לא מקבלים לא את התמונה המלאה, ולא את ההקשר השלם.

הנחמה היחידה היא שהוסר הפרגוד שהסווה עד כה את שיטת ההלבנה של עמדות הממסד הביטחוני. בכל פעם שראשי מערכת הביטחון רוצים להתערב בוויכוח ציבורי, להטות את דעת הקהל או לייצר לחץ על הממשלה, הם שולחים לחזית התקשורתית את מערך הלשעברים. והם, הלשעברים, פטורים מחובת הממלכתיות ומן הצורך לכבד מראית עין של אובייקטיביות מקצועית ונטולת פניות.

כך, כשהם משוחררים משלשלאות האיפוק שאליה כבולים לובשי המדים, הם מגייסים את ההון הפיקודי, הסמלי והמקצועי של דרגותיהם - כדי לייצר פאניקה מוסרית ותבהלה תקשורתית, בכל פעם שצריך לסכל את כוונות הדרג המדיני. זה נכון לראשי שב"כ לשעבר. לראשי מוסד לשעבר. לרמטכ"לים ולאלופי צה"ל לשעבר. ואגב, זה נכון בעליל ובאופן מטריד למדי גם ביחס לדוברי צה"ל לשעבר. אז תודה מקרב לב לנדב ארגמן וליורם כהן, שלכל הפחות הוציאו את השיטה לאור: עכשיו כבר לא צריך להעמיד פנים שהם על תקן "אזרחים מודאגים". הם בשליחות המערכת.

והנה עוד תוצר עגום של תהליך הפוליטיזציה ההרסני של מערכת הביטחון שלנו, עכשיו כשברור לכל שהמסרים שיוצאים מראשיה בהווה ובעבר נגועים במניעים פוליטיים ברורים ובחלקם אף מוצהרים. והנזק הוא שכבר קשה לדעת אם נותר בכלל רובד של אובייקטיביות מקצועית בכל הדבר העלום והמקודש הקרוי "עמדת מערכת הביטחון", שהורגלנו לקבל ביראת כבוד צייתנית בדיון הציבורי על החלטות גורליות.

רק השבוע צייצה מובילת המחאה, פרופ' שקמה ברסלר, פלאייר שעליו התנוסס הכיתוב "ראשי מערכת הביטחון בעשורים האחרונים מכריזים: התנהלותו של נתניהו מהווה סכנה ברורה ומיידית לביטחון ישראל". כבר אין לדעת ממה להתחלחל קודם: מהחשיבה הקבוצתית ומאחידות הדעה, או מהרקורד המצטבר של כל העמדות שעליהן הם הכריזו בלא פחות ביטחון: שהסכם אוסלו הוא הכרחי, שהנסיגה מלבנון טובה לישראל, שההתנתקות תשפר את מצבנו, שהסכם הגבול הימי עם לבנון ימנע מלחמה. רשימה חלקית, אבל מספיק מיצגת כדי להבין שהם לא מבטאים עמדה, הם פשוט מדבררים פוזיציה.