ביום שאחרי הדו־קיום

בפרוץ העימות האחרון כתבתי כאן על השתוללותם הסדרתית של הפלשתינים במאה השנים האחרונות: על ההישג הזמני של האלימות הפרועה, ועל המחיר הנורא של ההפקרות הזו בטווח הבינוני והארוך. במהלך העימות עם חמאס הוכיחו אזרחים ערבים של ישראל - בצירוף של פרעות בשכניהם, ביזה, לינץ', ונדליזם המוני, שנאה לאומית יוקדת בהפגנות ומנהיגות שקרנית וחסרת אחריות - שלא למדו את הלקח ההיסטורי מכישלונה המתמשך של תנועתם הלאומית.

לא כולם, כמובן, השתתפו בתוקפנות כלפי שכניהם היהודים. אפילו לא רובם. האשמה הפלילית נוגעת למיעוט קטן. גם ההסתה הלאומנית הבוטה נוגעת רק למיעוט גדול וחשוב. אבל האחריות לגיבוי השבטי שהעניקו פרנסי הציבור הזה להתנהגות הפוגרומיסטית של המיעוט הקטן ולהזדהות הנרחבת עם האויב בעת מלחמה, מוטלת על הקולקטיב. הפורעים הם המכתיבים את סדר היום. גם ב"אינתיפאדה השנייה" רוב הפלשתינים לא היו טרוריסטים, אך החברה סגדה להם.

היעדר חשבון הנפש על ההפקרות הזו בחברה הערבית בישראל, נצרב עמוק בתודעת הציבור היהודי. את תוצאותיה הבלתי נמנעות של ההכרה הזו ישלם קודם כל הרוב הערבי הרוצה להשתלב במארג האזרחי והכלכלי של המדינה. מי שמכיר את דפוס הפעולה הפלשתיני ואינו מתמכר להונאה עצמית, לא יתפלא על התוצאות: הרוב היהודי ינהג בחשדנות עמוקה ומובנת, גם כאשר יעודד השתלבות; הציבור הערבי יתבוסס, כדרכו, בבכיינות ובחוסר נכונות סדרתי לשאת בחלקו באחריות.
התוצאות הללו לא יושפעו מן השקר המניפולטיבי בדבר "הקיצונים בשני הצדדים", המתעלם מחוסר הסימטריה המופלג בממדי האלימות ובתגובה הציבורית לפורעים ולמסיתים. הדעת נותנת שגם רוב מפיצי השקר הזה יתאימו את התנהגותם האישית באזורי החיכוך היהודי־ערבי למציאות החדשה.

נוסף על ההשפעה המיידית על חיי היומיום בישראל, התחדדה לאחרונה המודעות לסכנה אסטרטגית. כל מתכנן לאומי אחראי בישראל יידרש להכין מענה למלחמה רב־חזיתית, שבה מצטרף מיעוט ערבי מבית למלחמה נגד המדינה היהודית. דווקא בשל השתלבותם הגוברת של ערבים במערכותיה, גדל הנזק הפוטנציאלי של אפשרות כזו. גם אם יהיה מדובר רק בעשרה אחוזים של המגזר, וגם אם רובם לא יעסקו בטרור ובחבלה, מדובר ברבבות העשויים, כפי שכבר עשו בהיקף מצומצם באוקטובר 2000 ולפני כמה שבועות, לפחות לשבש צירי תנועה חיוניים ולפגוע בתשתיות לאומיות. המנהיגות הנבחרת וארגוני החברה הערבית, הפועלים באצטלה של הגנת זכויות האדם, כבר הצטרפו במלוא עוזם למלחמה הפוליטית שאויבי ישראל הרדיקליים מנהלים נגדה. העמקת ההשתתפות צפויה.

שתי דוגמאות ימחישו את עליבות המנהיגות הערבית. איימן עודה ה"מתון" העלה על נס את ה"צעירים" (ה"שבאב"), ושומעיו ידעו שהתכוון למפגינים תחת דגלי חמאס ואש"ף, בלי להבחין בינם לבין הפורעים והבוזזים החמושים בבקבוקי תבערה: "עמנו חווה ימים מפוארים בשבוע שעבר, המאשרים את שייכותו האותנטית, במיוחד בקרב פלח הנוער, שהתגלה במלוא תפארת עלומיו המעוררים גאווה. התנהגותנו כעם מאוחד הדבק בהחלטה קולקטיבית, מאששת את מעמד עמנו. לכן אנחנו חייבים לשבות". מערכת החינוך ומאות אלפי ערבים שובתים כשהמלחמה עודנה בעיצומה, מיליוני ישראלים במקלטים ויהודים בגליל, בנגב, בוואדי ערה ובערים המעורבות נמנעים מלנוע בכבישים מחשש ללינץ', וערבים בהמוניהם משתוללים ועוקרים רמזורים ועמודי תאורה.
בשיא של חוצפת רוצח הוריו המתבכיין כיתום, מתלונן עודה שהרמזורים שהרסו מתפרעיו המופקרים לא תוקנו עדיין כולם, וקובע: "מדובר בענישה קולקטיבית בלתי ראויה".

אלתרמן אפיין עיוות דומה ב־1956: "ערב, מאז קומי לבלי חשך/ שסית בי אש ומוות מגבולך/ ובהמלטך אל גב צוחת בקול/ כי על לא חטא רודף אותך גמולך". קשה לכבד חברה שמנהיגיה הנבחרים מתחבקים עם כל טרוריסט משוחרר ומתרפקים על פורעים ומסיתיה.