איך להבין את גלנט?

איך אפשר להבין את הקטטה המתמשכת והמזיקה בין גלנט לנתניהו? אנשי "רק לא ביבי" יסתפקו בתשובה כזאת: נתניהו לא כשיר לשיתוף פעולה או להנהגת אנשים ולהפעלתם, ולכן הוא מועד להסתכסך עם האנשים שלצידו. אנשי "רק ביבי" יאמרו שנתניהו הוא מדינאי רב־יכולת ומרחיק ראות, ולכן הוא "בודד בצמרת", שכן שותפיו לא מצליחים לעקוב אחר היגיון תמרוניו.

שתי התשובות לא סותרות זו את זו, ובשתיהן יש אמת מסוימת. ובכל זאת, הן שטחיות. הממסד הביטחוני שגלנט מייצג מגן על עוצמתו מול ראש הממשלה הנבחר, ובייחוד כשרצון נתניהו מתנגש עם זה של ארה"ב. זוהי סיבת העומק לעימות. לכן גלנט רואה הכרח להתנגש עם נתניהו, ועם זאת להיאחז במשרתו. תפקיד שר הביטחון הוא להטיל את מרות הממשלה על הצבא - במקום זאת, גלנט הוא נציג הצבא בממשלה, ולעיתים ממש נגדה.

גלנט התבטא בוועדת החוץ והביטחון נגד הגשמה מלאה של משימות המלחמה, ומייד לאחר מכן חזר והתחייב להגשימן. הוא מצהיר הצהרות לוחמניות, ואחר כך מתדרך שהוא מוכן לוותר על השליטה הישראלית בציר פילדלפי ובמקומה להתקין "סנסורים", כרצון ארה"ב. גלנט לא "סוגר שורה" עם נתניהו בצומת הקריטי הנוכחי במלחמה, ובכל זאת דבק בתפקידו. איך להסביר התנהגות חסרת אחריות כזאת באמצע מלחמה גורלית? אין זאת אלא שגלנט מתנגש עם נתניהו ובכל זאת לא מתפטר, מכיוון שהוא מגן על משהו מפני נתניהו - על יחסי הקרבה והתלות של הממסד הביטחוני עם ארה"ב, גם כשהאמריקנים מסכנים אינטרסים חיוניים של ישראל וכשנתניהו מתקשה לתמרן מול האמריקנים.

האם גלנט הציג תפיסה אסטרטגית אחרת מזו הננקטת במלחמה? לא, למעט עקיצות שלא מסתכמות לכדי מסכת סדורה. עימותו עם נתניהו התבטא ברצף אמירות לא קוהרנטיות. הן נעו בין הצהרות גבורה, כשברקע מכונת מלחמה כלשהי, לבין ביטוי ההנחה הלא מציאותית שלפיה יש משחק סכום אפס בין שחרור החטופים לבין עקירת שלטון חמאס, ועלינו לבחור ביניהם. אבל למעשה גלנט (וגם גנץ, לפני דבריו בעד עצירת המלחמה לשנתיים) אימץ את דרך נתניהו: התמקדות תחילה ברצועה, לשם עקירת שלטון חמאס ושחרור החטופים; שאיפה לדחוק את חיזבאללה אל מעבר לליטני, בהסדר או במלחמה; חיסולי בכירים בלבנון, בסוריה ובאיראן; ותמרון מסובך מול ארה"ב.

חילוקי דעות התגלעו בעיקר בשאלה אם להטיל שלטון צבאי על רצועת עזה, וכן בשאלות עד כמה ישראל יכולה ואם היא חייבת ללכת נגד רצונות ארה"ב בעניינים כמו כיבוש רפיח, הצגת תוכנית ל"יום שאחרי" (שעדיין לא בא, ושהוויכוח עליו היה דיבור ריק בלבד), ותגובתה של ישראל למתקפת איראן באפריל ולזו המרחפת באוויר עכשיו. הדיונים חסויים, אבל נראה שלא הבדלי תפיסות התגלו בדיונים האלה, אלא רק שוני במידת הנכונות להתעמת עם ארה"ב.

גלנט, אפוא, מגן על האינטרס של הממסד הביטחוני בשימור יחסי הקרבה עם ארה"ב, ולו במחיר של סיכון אינטרסים חיוניים אחרים של ישראל - כמו השליטה בציר פילדלפי. לשם כך הוא מגן על "האוטונומיה" שרכש לעצמו הממסד הביטחוני.

גלנט רואה הכרח להתנגש עם נתניהו, ועם זאת להיאחז במשרתו. תפקיד שר הביטחון הוא להטיל את מרות הממשלה על הצבא - במקום זאת, גלנט הוא נציג הצבא בממשלה, ולעיתים ממש נגדה

עמדתו זו של גלנט נחשפה לפני המלחמה, בעימות שהתגלע בינו לבין נתניהו בזמן הניסיון הכושל של הכנסת לתקן את יחסי הרשויות. העימות ההוא הגיע לשפל ב"ליל גלנט" הזכור לרע, כשנתניהו ביקש לפטר את גלנט. שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי נקטו אז סבילות מול החתרנות בצבא, ולמעשה פעלו כנציגי הממסד הביטחוני מול נציגי הציבור בממשלה.

גם עכשיו גלנט נאחז במשרתו להגנת אותו הממסד מפני "הברברים", בראשות נתניהו, המסכנים את יחסינו עם ארה"ב. אינטרסים שלטוניים כבדים הם המסבירים את התנהלותו התמוהה של גלנט.