הקרע התחיל ברפורמה המשפטית, ומאז רק התרחב. ועדיין, נתניהו וגלנט תלויים זה בזה

שר הביטחון יואב גלנט נדרש בימים האחרונים לסוגיה נפיצה במיוחד: אם לאשר בחתימתו את מינויו של פרופ' אלון פיקרסקי לדירקטור ביצרנית הנשק רפאל.

פיקרסקי הוא לא עוד מינוי. מי שירצה, ימצא בו עדות לריקבון המוחלט שפשט בממלכה. אין לו שום קשר לרפאל, לייצור נשק, לביטחון או לחברות ממשלתיות. הכישורים היחידים שהביאו אותו לתפקיד הם חברות עם רה"מ בנימין נתניהו, שפיקרסקי משמש גם המנתח האישי שלו.

בדירקטוריון רפאל כבר מכהן פרופסור לרפואה: זאב רוטשטיין. אלא שבניגוד לפיקרסקי, לרוטשטיין יש ניסיון עשיר בניהול וניסיון עשיר במגזר הציבורי כמי שניהל במשך עשרות שנים בתי חולים (שיבא ואחר כך הדסה). לא ברור מה תהיה תרומתו של פיקרסקי לדירקטוריון, ומה מכשיר אותו לעסוק בעניינים שהם בחלקם עדינים ביותר - מפיתוח אמל"ח עתידי, דרך יכולות וכמויות שיש בידי ישראל, ועד ליחסים רגישים עם מדינות זרות.

למינויו של פיקרסקי, כמו של כל דירקטור בחברה ציבורית, נדרשו שתי חתימות: של השר הממונה (במקרה הזה גלנט), ושל השר האחראי לחברות הממשלתיות דודי אמסלם. חתימתו של אמסלם מובנת מאליה (נטען שגם הוא מקורב לפיקרסקי), אבל גלנט נדרש להכריע אם הוא רוצה לפתוח חזית נוספת עם נתניהו דווקא במקרה הזה.

גלנט החליט שלא, וחתם על המינוי. לא שזה מעיד על תחילתה של ידידות מופלאה: כששאלתי השבוע גורם בכיר במערכת מה מצב היחסים בין השניים, הוא הגיב בצחוק. "אין יחסים", אמר. נדמה שזאת הגדרה ממצה, ועצובה, למציאות בצומת הרגיש ביותר במדינת ישראל. נתניהו רואה בגלנט גיס זר שלא ניתן לסמוך עליו. גלנט סבור שנתניהו חסר אחריות, שמפקיר את ביטחון המדינה למען האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו.

שורשי העימות בין השניים נעוצים בחקיקה המשפטית. גלנט סירב ליישר קו עם נתניהו, והתייצב לצד מערכת הביטחון שטענה שהחקיקה מסכנת את הביטחון, פוגעת בהרתעה ועלולה לדרבן את אויבי ישראל לפעולה. כל זה הופיע בכתובים (הרבה כתובים), והגיע לשיא כאשר נתניהו פיטר את גלנט במארס אשתקד, לאחר שנחשף ב"ישראל היום" כי סירב לדרישתו לכנס את הקבינט לדיון בהשלכות החקיקה על הביטחון.

הפיטורים בוטלו מיידית לאחר ליל זעם ציבורי, אבל המשקעים נותרו ואף העמיקו במהלך המלחמה. נתניהו אינו מסתיר את העובדה שהוא לא סומך על שר הביטחון: מבחינתו גלנט הוא אילוץ, לא בחירה מרצון. לו יכול היה לפטר אותו, היה עושה זאת מזמן ובשמחה. בשבועות האחרונים דווח לא פעם כי נתניהו בחן את האפשרות הזאת עם מקורביו, והעובדה שנסוג מכך (בינתיים) מלמדת כי הוא חושש מהתגובה הציבורית, וכן מההשלכות האפשריות של הפיטורים על מערכת הביטחון ועל הביטחון עצמו.

נניח לרגע בצד את העובדה המצערת שראש הממשלה עוסק באפשרות של פיטורי שר הביטחון בזמן מלחמה, וזאת בשעה שהוא מגבה את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שפגיעתו במדינה ובביטחונה היא חסרת תקדים. זה מעיד לכל הפחות על ליקוי חמור בשיקול הדעת, ועל בלבול מסוכן בין נאמנות למדינה לבין נאמנות אישית ובין טובת המדינה לבין טובת הממשלה והקואליציה (וטובתו של נתניהו עצמו).

השאלה היא אם השניים מסוגלים לעבוד ביחד, לטובת המדינה, ושאלה נוספת היא מהן האלטרנטיבות. לגבי העבודה המשותפת, עשרה חודשי מלחמה הם התשובה, לא נטולת חריקות אבל נדמה שהקלישאה של השניים שתלויים זה בזה כדי שלא להיות תלויים זה לצד זה נכונה במקרה שלהם מתמיד. גלנט הוא כליא־ברק מצוין, שסופג עבור נתניהו את זעם הימין בשלל סוגיות, ממהלכי המלחמה ועד לעסקת החטופים, והוא גם שגריר יעיל עבורו בוושינגטון ובבירות ערב, ובוודאי מול צה"ל ומערכת הביטחון שהאמון בינם לבין נתניהו אינו קיים.

חלופות קיימות תמיד, וחלקן גם עלו בשבועות האחרונים. מישראל כ"ץ ואבי דיכטר, ועד גדעון סער כמתכון לחיזוק הקואליציה. השאלה הרלוונטית בהקשר הזה היא מה תהיה תרומתו של שר חדש לביטחון - בעת מלחמה וכשישראל נתונה במצב הסבוך בתולדותיה בכל זירה אפשרית - ואיזה שכר לימוד הוא ואנחנו נידרש לשלם. מבחינת נתניהו היתרון ברור: נאמנות (שלא מתקיימת במקרה של סער). גם החיסרון ברור: כל האש תוסט אליו, והוא יידרש לשאת באחריות - עניין ששנוא עליו אפילו יותר מגלנט.

הסוגיה הזאת תעמוד על הפרק גם בעתיד. נפצים לא חסרים: בראש הרשימה ניצבת עסקת החטופים (גלנט בעד, נתניהו משהה), ואחריה סוגית "היום שאחרי" ברצועה (גלנט בעד החלטות שיקדמו פתרון, נתניהו משהה), המציאות בצפון (גלנט אגרסיבי יותר מאז ראשית המלחמה, נתניהו מהסס), המציאות ביו"ש (גלנט מזהיר מפיצוץ, נתניהו מאפשר לבן גביר ולסמוטריץ' להתפרע), חוק ההשתמטות מגיוס (גלנט בעד גיוס חרדים כצורך מיידי, נתניהו פוטר אותם בפועל בחיפוש אחר הסכמה שלא קיימת), המתקפות כנגד בכירי מערכת הביטחון (גלנט מגן על הרמטכ"ל וראש השב"כ, נתניהו משתלח בהם באמצעות זרועותיו השונות), סוגיות של שלטון החוק (האחרונה היא הפריצה לבסיסי צה"ל שגלנט יצא נגדה בתוקף, ונתניהו גינה אותה באיחור ובאופן מגומגם), ועוד לא הזכרנו את שובה של המהפכה המשפטית ושלל נושאים נוספים שעומדים על הפרק.

למעשה, אין כמעט סוגיה שהשניים האלה מסכימים עליה. ובמחשבה נוספת, יש עניין כזה, שגם הוא מצמיד אותם אחד לשני: 7 באוקטובר. שניהם נושאים באחריות (גלנט קיבל אותה, נתניהו לא), ושניהם צריכים ללכת הביתה אבל לא רוצים שזה יקרה כעת. ואם גלנט ילך הוא עשוי לדבר, ואם הוא ידבר, נשמע דברים שעד כה נלחשו בחדרי חדרים על מה שקרה בשנה שקדמה למלחמה, ועל הקונספציה שהיתה, ועל מי דחף למערכה קרקעית בעזה (גלנט) ומי ניסה להימנע ממנה (נתניהו), ועל דיונים ומינויים ועוד שלל עניינים שאם יתפרסמו - והלוואי שיתפרסמו - ילמדו מה התחולל כאן בערפל המלחמה.

הכישלון והתקווה.

השבוע פגשתי, ברצף מקרי, שלושה סיפורים שהבליטו ישראלים מופלאים. ראשונה היתה אביטל דקל־חן, שבעלה שגיא נחטף מקיבוץ ניר עוז ומוחזק עדיין בעזה. היא מגדלת לבד את שלוש בנותיהם, שהקטנה שבהן נולדה אחרי ששגיא נחטף ומעולם לא פגשה את אביה, וסיפרה שבכורתם בת ה־7 שואלת בכל יום אם אבא ישוב היום, ושהיא נאלצת להשיב לה בעצת הפסיכולוגים לא "כשאבא ישוב" אלא "אם אבא ישוב", כדי להכין אותה למקרה שהוא לא יחזור.

שני היה עמית כהן מקיבוץ מלכיה, חבר בכיתת הכוננות שנותר לשמור על הבית, בעוד משפחתו פונתה. הוא סיפר על החיים בקיבוץ שמופגז יומיומית, על ההתמודדות עם הסכנה, ועל ההרס של בתים ושל שטחים חקלאיים שעמל של שנים שהושקע בהם ירד לטמיון.

שלישיים היו הוריו של רס"ן דור זימל, שנהרג בערב אל־עראמשה משיגורים שבוצעו משטח לבנון. הם תרמו את איבריו לשבעה אנשים שונים ועסוקים כעת במיזם מקסים לזכרו: "ספסלי חברות", שיוצבו במקומות שונים ברחבי הארץ, לטובת השקפה על הנוף והטבע ורגעים של שפיות.

לשלושת הסיפורים האלה היה בעיניי מכנה משותף. בין שלושתם עובר קו מחבר של האסון - החטופים, ההרס וההפקרה בצפון, המחיר הכבד בנפש - אבל גם קו מחבר של התקווה. אם החטופים יחזרו, המשפחה של אביטל תחזור להיות שלמה: לשם כך היא שומרת על הבנות ושומרת על עצמה. ואם המפונים בצפון יחזרו, היישובים ישתקמו: עמית אמר שאין לו שום כוונה לעזוב, כי מלכיה היא הבית. ואם הפרויקט של משפחת זימל יתרומם (והוא יתרומם), תתרומם גם התקווה שמותו של בנם לא היה לשווא.

אבל לצד ההשתאות מעוצמתם של הישראלים האלה - ויש כמותם המונים - אי אפשר שלא להשתאות (סליחה: לזעום) על העולב שמייצג אותנו בממשלה ובכנסת. בכל יום מדהים ומכעיס להיווכח איך אסופה כושלת כזאת של אנשים חסרי כישורים התקבצה לנהל את המדינה המסובכת בעולם דווקא בתקופה הזאת.

דוגמאות לא חסרות, גם מהשבוע האחרון. שלוש כאלה בלטו במיוחד, כל אחת והנזק העצום שלה. הדוגמה הראשונה היא עלייתו של בן גביר להר הבית. ראש הממשלה מיהר למלמל משהו על שימור הסטטוס קוו, עד שהתברר שדווח לו מראש (על ידי השר יצחק וסרלאוף) על הכוונה לעלות להר. נתניהו יודע טוב מכל אדם אחר עד כמה נפיץ ההר: הוא היה ראש הממשלה במשבר המגנומטרים ובשלל משברים אחרים שהתקיימו או נמנעו, והוא מבין שאל־אקצא הוא הגורם היחידי שיכול לחבר את כל המוסלמים בעולם למערכה נגד ישראל - ולמרות זאת הוא מאפשר לבן גביר להתפרע, ולהוביל תפילות בניגוד לסטטוס קוו ולסכן את כולנו במלחמת גוג ומגוג.

הדוגמה השנייה היא התקיפה של חמש תושבות רהט בגבעת רונן שבשומרון. עמיתי חנן גרינווד היטיב השבוע לקבוע שעלינו להילחם באויבים שלנו, לא להפוך להיות כמוהם. במציאות חיינו המגמה הפוכה, והיא מתעצמת בזכות רוח גבית ברורה משרים ומחברי כנסת, וגם לנוכח המאמצים להחליש את השב"כ (למשל, ביכולתו לבצע מעצרים מנהליים) ולנוכח הרפיסות של המשטרה שחוששת מהשר הממונה עליה. התוצאה היא סכנה אמיתית לא רק מעצם אובדן המשילות (והמוסר), אלא משום שהגדה נפיצה מתמיד - שילוב של דחיפה איראנית לפיגועים, אוזלת ידה של הרש"פ, תחושת ייאוש ומצב כלכלי רעוע בציבור הפלשתיני, ותחושה שישראל מנצלת את המצב כדי לקבוע עובדות בשטח. בכל סקירה לצמרת המדינית־ביטחונית מודגשים המצב ביו"ש והצורך להרגיע את השטח. לרוע המזל, הממשלה במהלכיה ובחדלונה עושה בדיוק את ההפך.

הדוגמה השלישית היא הורדת דירוג האשראי של ישראל על ידי סוכנות פיץ'. שר האוצר מיהר לקבוע שזאת תוצאה של המלחמה, וראש הממשלה הוסיף שכלכלת ישראל חזקה ושהכל ישוב למקומו בקרוב. הם כמובן לא הזכירו שהעיסוק באפשרות שהדירוג ירד החל בשנה שקדמה למלחמה כתוצאה מהחקיקה המשפטית ומהתחושה שישראל מתרחקת מדמוקרטיה, ושהורדת הדירוג כעת היא תוצאה של חוסר אמון בהחלטות שלהם - באופן ניהול התקציב, בכספים הקואליציוניים, בהיעדר דיון על תקציב המדינה לשנה הבאה ובהיעדר יציבות באופק. המשמעות הישירה של הורדת הדירוג היא פלוס־מינוס 5 מיליארד שקלים שהמדינה תשלם יותר בריבית על הלוואות, אבל הנזק האמיתי גדול בהרבה - בין היתר, בהאצת המגמה של בריחת משקיעים ובנטישה של חברות, בעיקר בתחום ההייטק.

המשותף לשלוש הדוגמאות האלה הוא הניהול הכושל. בן גביר משוכנע שהוא שר מצוין, אף שכל המדדים מראים בדיוק ההפך: מספר מקרי הרצח בעלייה מטורפת, מספר ההרוגים בתאונות דרכים כנ"ל, וזאת גם המגמה בכל נתון אחר שעוסק בפשיעה. גם סמוטריץ' משוכנע שהוא שר מצוין, אף שכל המדדים מראים ההפך: הוא קיבל את האוצר עם עודף תקציבי, ובתקופתו נפער בור שמעמיק במהירות מדאיגה. וגם במקרי האלימות ביו"ש משוכנעים התומכים שהם מצילים את ישראל, אבל הם עושים בדיוק ההפך: הם מסכנים אותה, ואת ההתיישבות כולה, ואפילו את עצמם.

לישראל מגיע טוב מזה. זאת כבר מזמן לא שאלה של ימין או שמאל, אלא של להיות או לחדול. תחת החבורה הזאת אין לישראל שום סיכוי: היא כישלון ניהולי מוחלט בכל זירה אפשרית. נדרשת חבורה אחרת שתנהל את ישראל באופן מוצלח יותר. יש פה אנשים מופלאים, רובם המכריע מחוץ לפוליטיקה. זאת השעה שלהם, ושלנו.

הגרעין.

ועוד דוגמה אחת, לסיום, לחידלון המוחלט של ישראל. שלשום דיווחה תחנת הטלוויזיה "איראן אינטרנשיונל", שממוקמת בלונדון ושנשענת בדרך כלל על מקורות מהימנים מקרב קהילות המודיעין בעולם, כי איראן החלה לפתח בחשאי מתקן נפץ גרעיני. זה מצטרף לשורה ארוכה של דיווחים קודמים על כך שאיראן הגבירה את העיסוק שלה גם בחלק האסור של פרויקט הגרעין שלה - קבוצת הנשק - וזאת במקביל להתקדמותה בהעשרת אורניום ובפיתוח טילים שיישאו את הפצצה.

שש שנים אחרי שארה"ב פרשה מהסכם הגרעין, בעידודו של נתניהו, צריך להודות שזה היה כישלון מוחלט. עד אז הקפידה איראן ליישם את ההסכם במלואו, מחשש שתותקף ומחשש שיוטלו עליה סנקציות חריפות יותר (או שניהם גם יחד). היא נשמרה שלא להעשיר אורניום מעבר לרמה המותרת (3.67 אחוז), שלא לצבור כמות אורניום מועשר מעבר למותר (300 ק"ג) ושלא להתקין ולהשתמש בצנטריפוגות חדישות שמאפשרות העשרה מהירה וחלקה יותר.

היום איראן מעשירה אורניום לרמה של 60 אחוז, שמאפשר לה זינוק מהיר לרמת העשרה צבאית של 90 אחוז (המומחים מדברים על 12-10 ימים). היא צברה כמות אורניום שמאפשרת לה לייצר שלוש-חמש פצצות, והיא משתמשת באלפי צנטריפוגות חדישות שחלקן הותקנו במתקנים תת־קרקעיים חסינים. במקביל, כאמור, היא עוסקת בקדחתנות בייצור טילים, וכעת גם השמישה את "קבוצת הנשק".

איראן עושה את כל זה משום שהיא מרגישה חסינה. זאת תוצאה של חולשה אמריקנית ושל הברית שאיראן רקמה עם רוסיה וסין, אבל גם של הסטת הקשב הישראלי למחוזות אחרים בגלל המלחמה ובגלל הטרלול של הממשלה. בימים כתיקונם היתה ישראל, ונתניהו בראשה, מסתערת על איראן בכל חזית - ביטחונית, מדינית, כלכלית, הסברתית - כדי להרחיק אותה מהגרעין כפי שעשתה בהצלחה רבה במשך כמעט שלושה עשורים, אבל בימים האלה שום דבר אינו כתיקונו - גם לא עניין שאמור להיות מובן מאליו כמו סכנה לקיומה של מדינת ישראל.

זה לא אבוד. ישראל יכולה להתעשת, לרתום את העולם ולהתנפל על איראן כדי להרחיק את הסכנה. זה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי, ויהיו לישראל שותפים רבים, בעיקר באזור, שרואים את איראן מתעצמת וחרדים גם לגורלם שלהם. כדי שזה יקרה נדרש לרכז כאן את מיטב הכוחות והמוחות ולמקד מאמץ מול אתגר לאומי שלא ידענו כמותו. לגודל הטרגדיה, ישראל עושה בדיוק את ההפך.