הצומת הנוכחי במלחמת איראן־ישראל הוא זמן מתאים להערכת תפקודו של העומד בראש המערכה המדינית־צבאית, רה"מ נתניהו. מה אחריותו לכישלון האסטרטגיה שנבחרה להתמודדות עם השתלטות חמאס על רצועת עזה? מה אחריותו לצמצום המסוכן בכוח הקרקעי? מה אחריותו לכישלון המבצעי והמודיעיני בתחילת המלחמה, ולכשירות הלקויה בחיל האוויר, בפיקוד הדרום ובאוגדת עזה? וכיצד להעריך את הניהול המדיני־אסטרטגי של המלחמה ואת ניהולה הפוליטי־פנימי?
כאן ייתכנו רק תשובות קצרות. משפרצה המלחמה, נתניהו מנהיג אותה היטב, ובתנאים קשים. הוא, ועימו בני גנץ, נחלצו לחבור לממשלת חירום שהקלה את המעבר המהיר ממשבר משטרי־פוליטי חמור סביב הרפורמה המשפטית, ומחתרנות של "לשעברים" במערך המילואים, אל מלחמה. אין ספק שהחתרנות פגעה בכשירות צה"ל. מכאן ואילך נתניהו מנהיג את המלחמה כשהאופוזיציה מפגינה דרגות שונות של חוסר־לויאליות.
התמרון הקרקעי החל כשלפקודת קבינט החירום של נתניהו עמד פיקוד צבאי חסר ביטחון והססני, שעמד בראש צבא קטן מדי. זה חלק חשוב גם בהסבר ההימנעות מכניסה בו־זמנית לצפון הרצועה ולגבולה עם מצרים וגם בהסבר למדיניות הבלימה־התשה עד כה בצפון.
תחילת התמרון והפלישה אחר כך לחאן יונס נעשו לנוכח התנגדות האמריקנים, וזו נעשתה תקיפה יותר בהמשך, כשהם לחצו מאוד למנוע פלישה לרפיח ולציר פילדלפי ודרשו להכניס אספקה נרחבת לאוכלוסייה. נתניהו תמרן בקושי ניכר, אך בהצלחה, בין האמריקנים לבין עמיתיו לקבינט, ראשי הקואליציה, משפחות החטופים לקבוצותיהם השונות וראשי האופוזיציה, שחזרה די מהר לטונים הרסניים וכנראה גם עסקה בחתרנות מדינית נגד מהלכי הממשלה.
הממשלה בראשותו הצליחה לחלץ חטופים רבים, ואולי תצליח עתה לחלץ עוד, אם כי אחרים עדיין עלולים להינמק בשבי גם אחרי עסקה שנייה. על שמו רשום סירוב עקבי להתחייב על סיום המלחמה החיונית ברצועה. מבחינה זו, נתניהו עמד בין ישראל לבין תבוסה, ולעיתים זה קרה כשהוא היה ללא תמיכה פוליטית בקבינט.
רה"מ לשעבר אולמרט, ורוב הזמן נתניהו, אבל גם בנט־לפיד, ללא ספק אחראים לכישלון אסטרטגיית ההכלה והמימון הקטארי, לנוכח השתלטות חמאס על הרצועה. זה מבטא את העובדה שכלל הממסד הפוליטי והצבאי היה שותף לאסטרטגיה, וחשוב מאוד – גם רוב גדול של הציבור בישראל (לרבות אני עצמי; א"ב).
נתניהו לא ערער על ההסכמה הזאת (וכך גם אולמרט, בנט ולפיד, ועימם כל חברי האופוזיציה). מפקדי הצבא באותן שנים לא בטחו ביכולתם להתמודד עם חמאס ברצועה. אם נתניהו היה קורא עליהם תיגר, הם לבטח היו מזעיקים נגדו את דעת הקהל הישראלית והוא היה מודח. אין כמעט בכל הזירה הפוליטית מי ש"מותר" להם להשליך עליו אבן בעניין הזה, למעט אולי שניים מראשי הקואליציה הנוכחית.
רה"מ לשעבר אולמרט, ורוב הזמן נתניהו, אבל גם בנט־לפיד, ללא ספק אחראים לכישלון אסטרטגיית ההכלה והמימון הקטארי, לנוכח השתלטות חמאס על הרצועה. זה מבטא את העובדה שכלל הממסד הפוליטי והצבאי היה שותף לאסטרטגיה, וחשוב מאוד – גם רוב גדול של הציבור בישראל
למחדלים המבצעיים והמודיעיניים של המטכ"ל, שב"כ, חיל האוויר ופיקוד הדרום - נתניהו אחראי מיניסטריאלית, ובמידה פחותה, לנוכח העובדה שהמפקדים לא טרחו להזעיקו בלילה. אבל נתניהו אחראי ישירות, ולא מיניסטריאלית - ועימו ראשי הממשלה משרון ואילך ושרי הביטחון ממופז ואילך - לצמצום החמור בסד"כ הקרקע של צה"ל, שסיכן ועדיין מסכן את ישראל. בעניין הזה יש לנתניהו אחריות עודפת לעומת ראשי הממשלה האחרים, בגלל משך כהונתו. ראוי לשים לב, עם זאת, שסמכותם של ראשי הממשלה לקבוע את בניין הכוח של הצבא ואת המינויים בפיקוד הבכיר נפגעה מאוד בעשורים האחרונים. פגיעה בסמכות מפחיתה מהאחריות, אולם גם לעצם הפגיעה הזאת אחראים ראשי הממשלה שלנו, ובעיקר נתניהו.
לפיכך, האם נתניהו צריך לשים את המפתחות וללכת? התשובה תתקבל כשנביט סביב. אין בהנהגה הישראלית אחד חוץ ממנו שיחצוץ בינינו לבין תבוסה במלחמה נגד איראן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו