לפי כל התיאוריות, אנחנו בדרך לניצחון גדול

הקיסר הביזנטי, בסיליוס השני, ענה לכינוי החביב "בולגרוקטונוס", "קוטל הבולגרים". לא משום שאהב לפרק מגשי בורקס תרד (זה הטופ), אלא משום שפירק את הבולגרים באופן שצילק את הגאווה הלאומית הבולגרית לנצח.

ב־29 ביולי 1014 נערך קרב בלאסיצה בין צבאות האימפריה הביזנטית לצבאות האימפריה הבולגרית הראשונה. הבולגרים נחלו מפלה ניצחת: יותר מרבבת חיילים נפלה בקרב, וכ־14 אלף לוחמים נפלו בשבי הביזנטי. אבל לא בשל כך בסיליוס זכה לכינוי. בסיליוס פקד לחלק את השבויים לקבוצות של 100 חיילים, ואז הורה לנקר את עיניהם של 99 חיילים בכל קבוצה ולהותיר חייל אחד עם עין אחת כדי שיובילם חזרה למפקדם סמואיל. כשהצאר הבולגרי ראה את חייליו המושפלים והנכים מדדים ונופלים כשחייל שתום עין מוביל אותם, הוא התעלף במקום. כעבור יומיים מת מצער ומהשפלה. זה ניצחון די ברור, הייתי אומר.

אחת ממכונות המלחמה החזקות בהיסטוריה נבנתה בספרטה. היא התקיימה ללא חומה, אף אויב לא העז להציב את כף רגלו על אדמתה

אז איך יודעים מתי ניצחנו? אני יודע שאנחנו מנצחים, אל דאגה, אתם לא קוראים "הארץ". אני פשוט תוהה איך נגדיר לעצמנו מחדש ניצחון, מה שפעם היה ברור ומובן מאליו, לפני עידן "המלחמות הא־סימטריות" וכל הג'אז הזה על כך שנגמרו המלחמות הגדולות, ולא צריך עוד צבא גדול וטנקים ומספיק לנו מ"מ, סייבר וטייסות קרב, וגם בכלל אין כבר הכרעות כמו פעם ונותרו רק הישגים תודעתיים.

"Zuo Shan Guan Hu Dou" הוא מונח סיני שאין לי שום יכולת להגות, אבל על פי גוגל פירושו "לשבת על ההר ולצפות בנמרים נלחמים". פיוטי, תודו. בציוויליזציה הסינית, למשל בתקופה המכוננת של "תקופת המדינות הלוחמות" (221-475 לפנה"ס), הניצחון הגדול לא היה מזהיר ומדמם בשדה הקרב אלא ניצחון בלי שנלחמת. "שניים רבים והשלישי לוקח" - אסטרטגיה של דרכים עקיפות. החוכמה היא לתת ליריבים שלך להתיש את עצמם במלחמה מייסרת. בהצלחה לשני הצדדים.

ואם זה מזכיר לכם בעצם את סין של זמננו, נראה לי שאתם לא ממש טועים. שימו לב כמה האתוס הזה רחוק מהאפוסים ההרואיים של יוון העתיקה. אימהות ספרטניות אמרו לבניהן לפני שיצאו לקרב: "חזור עם המגן שלך או עליו".

המיליטריזם הספרטני הוביל ליצירת אחת ממכונות המלחמה החזקות בהיסטוריה. ספרטה התקיימה ללא חומה, אף אויב לא העז להציב את כף רגלו על אדמתה. בזמן המתקפה המקדונית על ערי יוון שלח פיליפוס השני, מלך מוקדון (אבי אלכסנדר הגדול), מסר לספרטה - "היכנעו עכשיו. אם אפלוש לאדמתכם, אחריב חוותיכם, אשסע ילדיכם, את נשותיכם אקח לשפחות ואמחק את עירכם". הספרטנים השיבו במסר בן מילה בלבד, "אם". הוא לא העז.

אבל בסין של אותם זמנים הגיבורים לא היו 300 הספרטנים של קרב תרמופילאי, ואיש לא היה מתפעל מניצחון ספרטה במלחמה הפלופונסית, ההתכתשות שעינתה והביאה הן את ספרטה והן את אתונה לעברי פי פחת. בסין באותן שנים מדברים בשבחו של המלך צ'י, שניצל את המלחמה בין ממלכת ווי לממלכת צ'ו כדי לנצח את כוחותיהם המותשים ולכבוש את ממלכותיהם עם כוח רענן.
וכל הרעננות הזו בוודאי מזכירה לכם את ידידנו סון דזה ואת ספרו הרענן עד היום "אמנות המלחמה". סון דזה, בן דורו של קונפוציוס, מתאר את הניצחון המיוחל במלחמה כתולדה של אסטרטגיה חכמה, המנצלת את חולשות האויב ומתמקדת בניצחון ללא קרב, אם אפשר. המפתחות לניצחון הם היכרות וידע של האויב, ולא פחות חשוב - של עצמך. ישראל של 7 באוקטובר לא עמדה בציפיות של סון דזה. להפך, חמאס הצליח להונות אותנו לאורך שנים.

נדלג למאה ה־19. את קרל פון קלאוזביץ, הקצין הפרוסי והתיאורטיקן הצבאי, אבי הלחימה המודרנית, כולם מכירים. ספרו "על המלחמה" שיצא אחרי מותו הוא קלאסיקה. הוא מדבר, בין היתר, על ריכוז מאמץ במקום מסוים, היררכיה של חזיתות. ששת הימים היא דוגמה כזו. קודם מצרים, אחר כך סוריה. גם הפעם נלחמים בחזית הדרום, והצפון און־הולד. ניצחון, על פי קלאוזביץ, הוא שבירת רצון האויב להמשיך להילחם. בעזה זה נראה קרוב.

סר באזיל הנרי לידל הארט אף הוא להיט ותיק בספריות מווסט פוינט עד בה"ד 1, אחד התיאורטיקנים הצבאיים המשפיעים במאה ה־20. הוא אמנם לקח קרדיט גדול מאוד על הבליצקריג, מלחמת הבזק, אבל אי אפשר לקחת ממנו את המניות על התמרון המשוריין.

לידל הארט סבר שהתקפה ישירה כנגד אויב מחופר בעמדות כמעט לעולם אינה מובילה להישגים. זה באמת לא עבד במלחמת העולם הראשונה. גם לא בסטלינגרד. זה כן עבד במוסול, בפלוג'ה וכעת עובד בעזה.

"באסטרטגיה, הדרך הארוכה והעקיפה היא לרוב הדרך הקצרה ביותר. גישה ישירה אל האובייקט מעייפת את התוקף ומקשיחה את הגנת יריבו. גישה עקיפה מביאה להתרופפות המגננה, ומוציאה את האויב משיווי משקלו". גם לידל הארט סבר כי ניתן להשיג ניצחון באמצעות הכרעת הרצון של האויב להמשיך להילחם. אין צורך להשמיד את כל כוחותיו.

מיכאל טוכאצ'בסקי, הגנרל והתיאורטיקן הצבאי סובייטי, פיתח את התיאוריה של "מלחמת העומק". הוא היה מהראשונים שתמכו בתפיסה המשלבת הפעלת כוחות שריון ואוויר וחדירה מהירה לעומק שטח האויב. האויב מקבל אותך בכמה ממדים ומכמה כיוונים. טוכאצ'בסקי, שחוסל בטיהור על ידי סטלין, קבע כי הניצחון מושג בשבירת קווי ההגנה של האויב ובייצור מצבים מבצעיים בשטח האויב. זה לא עבד להם באפגניסטן, גם די תקוע באוקראינה. דווקא אצלנו חלק מהדוקטרינה עובדת בעזה היטב.

ולסיום, מי שעדיין איתנו. קולונל ג'ון וורדן האמריקני, אבי אסטרטגיית חמש הטבעות שהיא אמה הורתה של "האש מנגד". וורדן, ובעקבותיו רבים, סברו כי במציאות של המילניום השלישי השימוש בכוח אווירי יכול להביא לניצחון באמצעות תקיפת נקודות מרכזיות במבנה האסטרטגי של האויב. ניצחון מושג על ידי פגיעה באחת או ביותר מחמש הטבעות שאותן הגדיר וורדן, והאויב אינו יכול להמשיך בלחימה. זה היה נכון לנאט"ו בבלגרד בשנות ה־90. לא היו להם שום מגבלות. אבל קצת חבל שאנחנו אימצנו את "האש מנגד" באופן כה אדוק, משום שזה לא הספיק בלבנון השנייה והנה בעזה גילינו למרבה הלא־הפתעה שחייבים מגפיים על הקרקע, עם סיוע אווירי צמוד.

בשקלול כל החברים המוזכרים לעיל, אני אומר לעצמי בזהירות שאנחנו ממש לא רחוקים מניצחון. אין לנו ברירה אחרת.

אלוקים, ברך את חיילי צבא הגנה לישראל.