והעיקר, והעיקר

איום ביטחוני מכיוון איראן מצליח להעיר שוב את את יסודות ההיסטריה החבויים ולהצית את מחוללי הפאניקה המיותרת.

הם אף פעם לא נעלמים. רק נחים קצת ובנקל מתעוררים, משתלהבים ופועלים את פעולתם.

הייתי עד לסיבוב כזה השבוע: היינו חבורה שישבה יחדיו ודיברה בעסקי השעה. מישהו שיתף במידע שקיבל מבת משפחתו. שני דיווח פתאום על חברו הבכיר במערכת הביטחון, שלא זמין כבר כמה שעות. שלישי רקח משני הפריטים האלה הערכה פרשנית. שני הנתונים הופרכו כעבור כמה דקות.

המידע מהגיסה התברר כשגוי, והחבר לא היה זמין כי הוא ישן ואז היה במקלחת. זה לא משנה - ההערכה כבר שודרה. על בסיסה, מישהו בכרמיאל או באשדוד נפל ברוחו או רץ למלא את הבית בבקבוקי מים (כאילו זה יעזור).

כיצד צריך להתנהג בימים של אי־ודאות ביטחונית? זה קשור, כמובן, למנהיגות ולתקשורת, אבל זה תלוי בהרבה גם באזרח. פיילוט ראשוני לעניין התקיים כבר בימי מגפת הקורונה. מקדמי ההיסטריה היו פזורים בכל פינה, והאזרח צריך היה להחליט אם הוא מתמסר אליהם או לא.

זו שאלה מסובכת, שהתשובה עליה היא די פשוטה: שכל ישר. המאמץ העיקרי הנדרש מהאזרח הוא לנטרל את הקצוות ולנסות להתעלם מהקולות שבפינות.

בעניין הזה התא המשפחתי הוא דוגמה טובה, כי הוא מתפקד כמיקרו־קוסמוס: בכל משפחה יש מחולל או מחוללת פאניקה. קל להבחין בהם, כי הם לא מסתתרים או מסווים את חרדותיהם, אלא נותנים להן דרור. הם אפילו טורחים להציג את עצמם כך בפירוש ("אני ממש בחרדות").

כולם במשפחה יודעים שדינה או רוני הם מקדמי פאניקה כתוצאה מהחרדות שלהם, אבל הידיעה הזו לא מצליחה להגן מפני ההשפעה של אינפורמציית הפאניקה שנובעת מכיוונם כל העת.

בקצה השני של כל משפחה יש גם את האסקפיסט הקיצוני, שמצוי בעיצומה של מנוסת בהלה ומתעלם במופגן מכל מה שקורה מסביב. בדרך כלל מאותה הסיבה בדיוק - מצב נפשי חרדתי.

האמנות המשפחתית, כמו האמנות הלאומית, היא להצליח להתעלם מזה וגם מזו. מאלה וגם מאלה.

צריך להיות מודע אך לא לפחד, להתייחס ברצינות אך לא לשנות את שגרת החיים. להיות נורמלי - ככל שניתן, כמובן. וכרגיל - לא לשכוח לרגע את אלה שאין להם פריבילגיה לעסוק בשאלות האלה כי אין להם אפילו בית להביא אליו את שישיות המים

הרעיון הוא שזה יקרה בכל הרמות: במשפחה, בעבודה, בפאנל המומחים בטלוויזיה ובממשלה. כי מה שיפה בכל העניין זה שגם אנשי מקצוע, בתקשורת, בפוליטיקה ואפילו בצבא, הם בני אדם. ובכל פורום מלומד המתכנס לדון בסוגיה ולדבר עליה - יש דינה ורוני. ואצל שניהם יש מנוע חרדות בלתי נגמר וסמוי מן העין בחלקו, שמנהל את כל העניין.

צריך לזכור את זה היטב, ולפסול מההתחלה תפיסות קצה רגשיות. לנטרל שטויות ולעשות את מה שהשכל הישר מורה.

להיות מודע אך לא לפחד, להתייחס ברצינות אך לא לשנות את שגרת החיים. להיות נורמלי - ככל שניתן, כמובן. וכרגיל - לא לשכוח לרגע את אלה שאין להם פריבילגיה לעסוק בשאלות האלה כי אין להם אפילו בית להביא אליו את שישיות המים, או כי הם כלל לא פה כדי להתמודד עם זה. אז שאלה יהיו הצרות של כל השאר.