"אנטישמיות חדשה" ישנה־נושנה - חלק ב'

בשבוע שעברנדרשנו כאן לחמקמקותה של "האנטישמיות החדשה". מי שלא עוצם עיניים מבחין בכך שהאנטישמיות האי־רציונלית מצויה ביסוד הגל הנוכחי של האיבה לישראל במערב החילוני הפוסט־נוצרי, החובר לאנטישמיות המוסלמית.

לכן, יש ערך אקטואלי באיתור מכנה משותף שיסביר את חזרתה העיקשת, התמוהה והמפחידה של האנטישמיות לאורך ההיסטוריה היהודית, ובעיקר מכנה משותף לתופעות האנטישמיות בנות־זמננו. מהו מקור השיתוף שהתגלע עכשיו בין האנטישמיות האסלאמיסטית לבין האנטישמיות במערב לסוגיה?

העובדה שהאנטישמיות נובעת ממקורות מנוגדים מבחינות חברתיות (שמרנות ומהפכנות), פוליטיות (ימין ושמאל) ורעיוניות (דת וחילוניות) היתה ועודנה אחד ממאפייניה המסוכנים ביותר, לכן ההתמודדות עימה מצריכה איתור מכנה משותף למקורותיה המנוגדים. הציונות בראשיתה איתרה אותו ביחסים המעמדיים־פוליטיים שהשפיעו על קבוצות שונות, יריבות, וליכדו אותן בשנאת היהודים. לוז האבחנה של הרצל, וממשיכיו הימניים (כמו ז'בוטינסקי) והשמאליים (כמו בורוכוב), היה הסכנה המחריפה שחברות משוסעות "יצליחו" להתגבר על פילוגיהן באמצעות רדיפת יהודים. והם כמובן הצביעו על התרופה לסכנה - מדינה יהודית.

אבל התפתחותה של האנטישמיות לאנטי־ישראליות (להבדיל מביקורת על ישראל) ממחישה את מגבלות הניתוח הציוני. זה אילץ לשנות את ההגדרה הבינלאומית לאנטישמיות, ולהכליל בה גם את השלילה של זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה ריבונית בארצו. מדינת ישראל חוללה שינוי באנטישמיות מצד אחד וביכולתם של היהודים להתמודד איתה מהצד השני, אבל לא חיסלה אותה ולא החלישה אותה. מתש"ח ואילך נחשפה העובדה שגם כשהיהודים הם הריבונים בחלק מהארץ - הם ואחיהם בתפוצות נותרים מושא לשנאה האי־רציונלית המכונה אנטישמיות.

למסורת היהודית יש תשובה מוכנה מראש, עתיקה ומיתית לשאלת המכנה המשותף לשנאה המכוונת כלפי יהודים בתפוצות וכלפי יהודים אזרחי ישראל, והמכנה המשותף לאנטישמיות הפרוגרסיבית, האסלאמית, הפשיסטית והנוצרית: "עשו שונא ליעקב", כדברי בר־יוחאי במדרש (גם על ישמעאל נאמרו דברים דומים). האנטישמיות כביכול לא מצריכה הסבר. היא יסוד מיסודות עולמו של הקב"ה.

גם אם נדחה תשובות מיתיות מפני שהן לא מייחסות סיבות לתולדות, כנדרש מכל הסבר רציונלי, ולכן לא מסייעות להתמודדות ממשית עם האנטישמיות - אין זה אומר שאין גרעין של אמת בגרסת המסורת היהודית. יש ליהודים מקום מרכזי בציוויליזציות המוסלמית והנוצרית (לרבות החילוניות הפוסט־נוצרית), ובתיווכן של שתי אלה היהודים הם מרכזיים בתרבות העולם כולו. תמיד יש לאנטישמיות סיבות מיידיות וקונקרטיות חשובות, אבל היא מתמידה ומסוכנת במיוחד בגלל מבני העומק ביחסים בין ישראל לעמים.

היהודים מייצגים חזון אוניברסליזם לאומי - אחרית ימים של עמים חופשיים, גם אם יש קבוצות יהודיות שלא מקבלות על עצמן את הזהות הזאת. ברצוננו, וגם בעל כורחנו, אנו נושאים חזון של אומה קטנה שלא יכולה להיות אימפריה ולא שואפת לכך, אך מציבה לעצמה דרישות מוסריות ונושאת עיניים לאוטופיה שהיא תהיה בה עם סגולה, שאומות אחרות יראו בה מופת וילכו בדרכיה.

מדינת ישראל חוללה שינוי באנטישמיות מצד אחד וביכולתם של היהודים להתמודד איתה מהצד השני, אבל לא חיסלה אותה ולא החלישה אותה. מתש"ח ואילך נחשפה העובדה שגם כשהיהודים הם הריבונים בחלק מהארץ - הם ואחיהם בתפוצות נותרים מושא לשנאה האי־רציונלית המכונה אנטישמיות

זו אוטופיה אוניברסלית של אומות עצמאיות, המתנגשת בהכרח עם שאיפות אימפריאליות או קוסמופוליטיות, עם דתות אנטי־לאומיות כמו הנצרות, האסלאם והפרוגרסיביות (שיש לה מאפיינים של דת) - קל וחומר עם דיקטטורות אכזריות נוסח הקומוניזם והנאציזם וממשיכיהן בני־זמננו בסין וברוסיה. הבריחה מזהות ל"נורמליזציה" מעולם לא צלחה ולעולם לא תצלח. המסקנה אינה התבצרות קורבנית, אלא בריתות עם בני־דמותנו בעולם.