"אנטישמיות חדשה" ישנה־נושנה

יש קושי להתמודד אינטלקטואלית עם האנטישמיות • היא מופנית גם נגד היהודים העשירים והשתלטנים, וגם נגד ההמונים היהודים העניים

הפגנות נגד אנטישמיות בברלין. בשטח המציאות אחרת, צילום: אי.פי.איי

יהודים רבים, ישראלים ולא־ישראלים, הוכו בהלם לנוכח גל האנטישמיות המתנחשל עלינו מאז זוועות 7 באוקטובר. הם הופתעו מפני ששכחו, כנראה, מהו ביסודו מצבו של היהודי בישראל או בתפוצות.

הם שכחו את האיבה המקיפה הרוחשת תמיד ומועדת להתפרץ מחזורית כלפי יהודים, ללא הבחנות חברתיות, אמוניות או פוליטיות ביניהם. אחדים אולי סברו שהם חסינים. רבים נטו להקל ראש באותה השנאה האפלה והעיקשת וללעוג ל"אובססיה" של המתריעים מפניה. הם המליצו לשכוח את זכר האנטישמיות, וכך להיגמל מהצדקנות הקורבנית הכרוכה כביכול בערנות כלפיה.

לזכות השכחנים בישראל ובתפוצות היהודיות במערב, צריך להודות שהאנטישמיות היא תופעה מפחידה מצד אחד וקשה להבנה מהצד האחר, ומכאן ההדחקה וההשכחה שלה. אבל אסור להדחיק - חייבים בהירות בהתמודדות עם האיום, אחרת הוא מתדפק על דלתי ישנים בבוקר 7 באוקטובר.

יש קושי להתמודד אינטלקטואלית עם תופעת האנטישמיות. היא לא מתמסרת לדפוסי ניתוח רווחים, שכן היא מופנית גם נגד היהודים העשירים והשתלטנים וגם נגד ההמונים העניים.

דוגמה אחרת: האנטישמים מייחסים ליהודים דתיים, "משיחיים" או חרדים תורת עליונות יהודית, כביכול, ואילו ליהודים חילונים או פרוגרסיביים הם מייחסים תוכניות להשחית את סביבתם ולשלוט בחסות "גלובלית".

אין טעם לפרק את כל הייחוסים השקריים האלה, שכן לא הם מקור השנאה - אלא להפך. השנאה היא־היא מקורם, ולכן היא מופנית גם נגד "ישראלים" וגם נגד "יהודים" שכביכול נבדלים מהם, גם נגד "מתנחלים" בשטחים וגם נגד "מתנחלים" בנגב המערבי או בתל אביב. ג'רי סיינפלד מעורר את איבתם לא פחות מבצלאל סמוטריץ', ואחר כך הם טורחים להדביק "סיבות" לשנאה.

אז אם הסיבות המפורשות אינן אלא סיבות מודבקות ולא אמיתיות, מהי סיבת העומק לאפלה האנטישמית? בקרב היסטוריונים מקובל לדחות עקרונית את עצם השאלה הזאת, כי בעת הצגתה השואלים מניחים שהאנטישמיות היא תופעה על־זמנית, ללא תלות בנסיבות מסוימות, בנות זמן זה ולא אחר, המצמיחות אותה. לפי טענה זו, למשל, שנאת היהודים שיצאו זה עתה מהגטאות באירופה, או שביקשו (או איימו) להשתלב בסביבתם במאה ה־19, לא יכולה להיחשב אותה תופעה כמו האנטישמיות המתעוררת כלפי מדינת היהודים החזקה, המצויה בעימות עם הערבים.

אבל האנטישמיות לא מוסברת באופן ממצה בנסיבות כאלה ואחרות, למשל נסיבותיה והתפתחותה של מלחמת ההגנה העצמית של ישראל בעזה.

הרי ההשמדה והגירוש ההמוניים שביצעו בסוריה המשטר העלווי, איראן ורוסיה, לא עוררו אפילו מקצת התגובה האנטישמית לכיבוש הרצועה ולפגיעה בלא־לוחמים שם, למרות המאמצים להימנע ממנה. אין מקום להשוואה בין הלוחמה של ישראל בעזה לעלילות העלווים, האיראנים והרוסים בסוריה. אבל זה לא מעניין את האנטישמים בעולם המוסלמי או במערב, כי לאמיתו של דבר - לא התנהגות ישראל במלחמה היא המניעה אותם.

השנאה מופנית גם נגד "ישראלים" וגם נגד "יהודים" שכביכול נבדלים מהם, גם נגד "מתנחלים" בשטחים וגם נגד "מתנחלים" בנגב המערבי או בתל אביב. ג'רי סיינפלד מעורר את איבתם לא פחות מבצלאל סמוטריץ', ואחר כך הם טורחים להדביק "סיבות" לשנאה

לרבים קשה להשלים עם העובדה שהאנטישמיות טעונה הסבר שיציג אותה כמות שהיא - תופעת יסוד חוזרת בתקופות שונות ורחוקות. אבל חובתנו להבין את מלוא חומרת האיום: שנאת ישראל היא תופעה מבנית. מדינת ישראל מניפה דגל של מדינת לאום דמוקרטית ולוחמת, ולכן היא מעוררת את איבת הכוחות האנטי־לאומיים והאנטי־דמוקרטיים בימין, בשמאל ובעולם המוסלמי.

התלכדות היהודים (וכן לא־יהודים) סביב מדינת ישראל, הנתפסת כנציגת היהדות וחזונה האוניברסלי בדבר שלום בין עמים חופשיים, מאתגרת את היומרה הקוסמופוליטית האנטי־לאומית של כוחות מסוימים באסלאם, בנצרות ובחילוניות הנוצרית. רק כשנבין את עומק העימות, נדע להתמודד עימו כראוי ולקשור בריתות מהותיות עם שותפים לא־יהודים למאבק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר