תמרון מסובך מול האמריקנים

עוקץ ה־Don’t שהשמיע ביידן לפני כארבעה חודשים מתבהר. הוא הופנה אז "לאיזושהי מדינה, לאיזשהו ארגון, לכל מי שחושב לנצל את המצב".

כבר אז הבינו כל מי שלא נוטים להתבטל בפני אמריקה שעוקץ ההרתעה שלה יופנה גם כלפי ישראל, להגבלת התגוננותה מפני חמאס וחיזבאללה, כמו שקורה עכשיו ברפיח ובדרום לבנון. אבל עמדה זו של ארה"ב - הרתעה גם של בעלות בריתה סעודיה, איחוד האמירויות וישראל, ולא רק של אויבתה איראן - לא מוגבלת למצב החירום המתמשך כאן מאז אוקטובר. היא מאפיינת את המדיניות האמריקנית כבר לא מעט זמן.

עלינו לפלוש לרפיח כדי להציל את החטופים ולנתק את הרצועה מהעולם המוסלמי; עלינו לפלוש לרפיח כדי לסכל את תוכניות ארה"ב עם הפלשתינים; ועלינו לפלוש לרפיח כדי לסכל את תוכניותיה לדרום לבנון

ממשלי אובמה וטראמפ מנעו מבעלי בריתם הכורדים להיאבק בצבא אסד בסוריה, ותחמו אותם למאבק בדאעש בלבד, מחשש מתגובת איראן ורוסיה. אובמה אף הידרדר לסבילוּת, לנוכח מתקפה כימית של אסד על סונים בסוריה. טראמפ אמנם התנקש בחיי סולימאני, אסטרטג הקורים המעין־אימפריאליים שטוותה איראן סביב ישראל, סעודיה ואיחוד האמירויות, אבל גם הוא לא נקף אצבע כשאיראן ושלוחיה הרסו במתקפת טילים חלק גדול מתעשיית הזיקוק הסעודית, כשם שביידן לא זז כשהחות'ים תקפו את אבו דאבי.

ממשלי אובמה, טראמפ וביידן נקטו עמדה דו־ערכית כשתמכו ולא תמכו בסעודיה ובאיחוד האמירויות מול החות'ים בתימן. עכשיו אנחנו "זוכים" בטיפול הזה של ארה"ב בבעלי בריתה. תגובתה לתוקפנות חיזבאללה היא תיווך סביב הרעיון שישראל תמכור את ריבונותה בהר דב, ובעוד מקומות בגבול לבנון, תמורת נסיגה מפוקפקת של כוחות חיזבאללה צפונה. ידידיו הוושינגטוניים של יאיר לפיד רוצים לחזור על תרגיל "האכלת התנין", שביצעו איתו בהסכם הגז השערורייתי מ־2022, והפעם - אחרי שגורשו תושבי הגליל העליון.

ברצועה, מתברר שהאמריקנים רוקחים תוכנית מסוכנת לכינון "ממשלת טכנוקרטים", שמקור סמכותה יהיה אש"ף ושהאופק שלה יהיה מדינה ריבונית. הם חותרים להקמתה בעיוורון אוטופיסטי, והם יודעים שמנהיג פת"ח עבאס חותר לצירוף חמאס לאש"ף.

בממשל ביידן יש מגמה להאכיל את "התנינים הקטנים", חיזבאללה וחמאס, כדי "להרגיע" את התנין הגדול, איראן. זו דרך פעולה שהם נקטו עוד לפני המשבר הנוכחי, באי־אכיפת הסנקציות על איראן ובהתעלמות למעשה מדהירת המיזם הגרעיני שלה. לפנינו פייסנות ותיקה, שהחלה עוד בימי היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר, זביגנייב בז'ז'ינסקי. ארה"ב מיטלטלת בין מאבק באיראן לבין פיוסה, ובממשלי אובמה־ביידן היא הידרדרה למדיניות החותרת "לייצב" את האזור סביב איראן מפויסת כזאת.

רתיעתה של ארה"ב ממלחמה אזורית כאן היא מובנת, על רקע המלחמה שמשתוללת במזרח אירופה ושמאיימת לפרוץ במזרח הרחוק. אבל אין זה אומר שישראל חסרת אונים מול הפייסנות האמריקנית. המפתח מצוי ברפיח. מתקפתנו על רצועת עזה תואמה עם האמריקנים, והיגיון המתקפה המוסכמת מחייב להשלימה בכיבוש רפיח, אחרי שתפונה מלא־לוחמים. לכן האמריקנים מתקשים להתעמת ישירות עם רצוננו לכבוש את רפיח. הם רק מזהירים מפגיעה בלא־לוחמים שם, ומפתים את ישראל לעסקת חטופים כזאת שתציל את חמאס מכיליון ארגוני. לכן עלינו לפנות את הלא־לוחמים מרפיח ולפלוש לשם, וזה יהיה מהלך שהאמריקנים יתקשו להעניש בעטיו את ישראל.

עלינו לפלוש לרפיח כדי להציל את החטופים ולנתק את הרצועה מהעולם המוסלמי; עלינו לפלוש לרפיח כדי לסכל את תוכניות ארה"ב עם הפלשתינים; ועלינו לפלוש לרפיח כדי לסכל את תוכניותיה לדרום לבנון. רק כך תימנע סחטנות טריטוריאלית כשתיעצר המלחמה ברצועה, ועימה תיעצר חד־צדדית הלוחמה בצפון, כשחיזבאללה עוד יושב על גבולותינו, הגליל העליון מפונה מתושביו, וארה"ב מתווכת הסכם סביב כרסומים טריטוריאליים בשטחינו. התמרון ברפיח חיוני, לפני או אחרי עסקת חטופים.