אתוס עכשיו

אני זוכר היטב את האולם הזה, מפני שהיה בו משהו מיוחד עבורי. הסתכלתי סביב־סביב ושמתי לב שאני בין הצעירים באולם.

זה היה קצת מפתיע, מפני שזה היה אודיטוריום צבאי, התכנסות אוגדתית של אנשי מילואים שהיה לי הכבוד להתארח אצלם. אני רגיל למפגשים כאלה, הם מרגשים אותי, ומה שמאפיין אותם בשנים האחרונות זה שכמעט תמיד אני האיש הכי מבוגר בחדר, או לפחות אחד מההכי מבוגרים.

הקהל ברובו הוא חיילים ומפקדים, וגם אם הם אנשי קבע או אנשי מילואים - הם בגילים המבצעיים שבדרך כלל מטפסים עד אמצע שנות ה־40. אני יותר, אם לא ידעתם. באולם ההוא הייתי אחד מהכי צעירים.

הקהל מנה אנשי מילואים של אחת האוגדות המרכזיות בצבא, כאלה שמפקדים על כוחות מילואים החל מתחילת המלחמה.

הסתכלתי עליהם פעור פה. בהתחלה ישבתי בשורה אחורית והיתה לי ההזדמנות לראות את האולם מאחור. כבר מזמן למדתי שזו הדרך האפקטיבית ביותר להכיר קהל.

היה שם יער של קרחות, רעמות אפורות, כיפות סרוגות שמסתירות פדחות צרובות חמה, בלוריות שיבה נבדרת, כתפיים שחות מעט, עורפים אדמדמים שקפל עמל חוצה ומכפיל אותם, אנשים זקנים.

באמת. הם לא היו מבוגרים - הם היו זקנים. היו שם סבים לנכדים גדולים. כאלה שמקבלים דיוור של דיור מוגן. כאלה שעברו קולונסקופיה הרבה יותר מפעם אחת.

ואז הזמינו לבמה את ג'. ג' עלה על הבמה, שפמו הלבן מתבדר במזגן והוא חייך מאוזן לאוזן. תוך כדי שהמפקדים העניקו לו את התעודה, הם גם הזכירו, ממש כלאחר יד, את המשפחה של ג' שבה יש, שימו לב, ארבעה בנים, בת וחתן שכולם ברגעים אלה במילואים בעזה ובצפון. משפחה אחת - שבעה משרתים במילואים.

איזה סיכוי יש לשינוי דפוסי גיוס ללא יצירה מוקדמת של אתוס? ללא יצירת הזדהות עם האתוס הקיים? שום סיכוי. במשך שנים היה השיח בנושא גיוס בני הישיבות לא אפקטיבי. הוא התבסס על גידופים וכוחנות וגרם לצד החרדי להתבצר בעמדותיו

ואני חשבתי על הנכד של ג'. ילד שאבא שלו קצין קרבי שמחרף את נפשו בעזה, וסבא שלו החיטיאר שקונה מתנות ומספר בדיחות עם משחקי מילים של סבים נמצא כבר ארבעה חודשים במילואים.

עם איזה מטען אדיר יגיע הילד הזה לבקו"ם? קוראים לזה: אתוס.

בדרך הביתה התגוששו שניים ברדיו סביב שאלת חוק הגיוס, ואני נתקפתי ייאוש נורא. טוב, לא ייאוש. נגיד את זה כך: הבנתי פתאום את גודל האתגר.

איזה סיכוי יש לשינוי דפוסי גיוס ללא יצירה מוקדמת של אתוס? ללא יצירת הזדהות עם האתוס הקיים? שום סיכוי. במשך שנים היה השיח בנושא גיוס בני הישיבות לא אפקטיבי. הוא התבסס על גידופים וכוחנות וגרם לצד החרדי להתבצר בעמדותיו.

דווקא בימים אלה משתנה אופי השיח והוא מתבסס כולו על המרכיב הערכי שבמרכזו התהייה: "האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?". זהו בסיס חיובי, כי הוא מדבר בשפת ערכים ומתוך כבוד, אך גם הוא לא מספיק.

הדרך לפתרון בעיית גיוס בני הישיבות עוברת דרך בניית אתוס - ואתוס לא בונים ביום אחד. במילים אחרות: גיוס תלמידי ישיבות לא יבוא אם חילונים ישובו וישאלו "למה לא?" אלא ביום שבו החרדים ימצאו בתוכם את התשובה לשאלה "למה כן".